לעבור לתוכן


Flash-Meter וידידו הכרטיס האפור, או "רק גוון אחד של אפור"



מדיום הצילום עבר תהפוכות רבות במהלך 200 שנים מאז הופעתו. שירים יד מי שלא מכיר לפחות אחד מאלו: אינסטגרם, סלפי במעלית, פוטאג' GOPRO של גלישת סקי במהלך החופשה המשפחתית, אלבומי "סבתא" שמודפסים היישר ההמכשירי הסמארטפון ודומיהם. אולם יחד עם זאת (ועל אף הפיתוחים המרהיבים בתחומי שדות האור ו- Photon Imaging (מבטיח לכתוב כמה שורות על הטכנולוגיה המרתקת הזו בעתיד הקרוב) – מרבית הכלים הצילומים שלנו עדיין מסתמכים על אותם העקרונות שליוו את התחום מזה מאתיים שנה. חלק מהם נראים לנו אנאכרוניסטיים למדי אך עדיין לא נמצא להם תחליף הולם, חלק אחר שינה פאזה או עבר תהליך אבולוציוני כזה או אחר אשר משפר ומשנה את תכונותיו אך לא את עקרון הפעולה – וחלק פינה את הבמה לכלים יעילים יותר. היום הייתי רוצה לדבר איתכם על שני כלים אשר הצליחו "לשרוד" את המהפכה הדיגיטאלית ועדיין ממשיכים ללוות אותנו, למרות שאנחנו כבר כמעט ולא מרגישים שהם נחוצים לנו: ידידנו ה Flash-meter ועוזרו הנאמן הכרטיס האפור.

המשך קריאה Flash-Meter וידידו הכרטיס האפור, או "רק גוון אחד של אפור"


כיצד לא "לסמוך על סמוך" או טכניקת הישרדות במהלך עבודה עם צגים לא מכויילים


ברוח חג הפסח המגיע עלינו לטובה, כנגד 4 צלמים דיברה התורה המתייחסת לעבודה יעילה בניהול צבע: הצלם שמקפיד להשתמש במסך איכותי ומכויל, הצלם שמקפיד לקחת בעירבון מוגבל את מה שהוא רואה על צג המצלמה, ועוד שניים שלא השכילו לעשות לא את זה ולא את זה (מהם אחד עבד שעות על עריכת צבע מול המחשב, והאחר אפילו לא ידע לשאול מאיפה להתחיל). אם אתם שייכים, ולא רק סמלית וברוח החג, לקבוצת הצלמים שלא השכילו וכיוצא בזה – תבוא על ראשכם כמות לא מבוטלת של כעסים, תסכולים ושעות עבודה נוספות בשלבי העריכה. כדי לצמצם את כמות המכות – אציג בפניכם דרך בה ניתן להתמודד עם התסכול (למעט השתתפות בסדנה לעצבים) ולהגיע לתוצאות עקביות ואיכותיות במהלך עריכת החומרים אפילו אם אין ברשותם מסך EIZO בעלות של שבעת אלפים שקל וצפונה, או במקרים בהם לצג המצלמה שלכם ישנה חוות דעת משלו לגבי הבהירות והצבעוניות של הדימוי שזה עתה צילמתם…

המשך קריאה כיצד לא "לסמוך על סמוך" או טכניקת הישרדות במהלך עבודה עם צגים לא מכויילים


על קביים, אינטרפרטציה אישית ופוטושופ


אנחנו חיים בעידן מרתק מכל כך הרבה בחינות… לצד עושר הכלים שעומד לרשותו של זה המתקרא צלם, צצו להם לא רק כל מיני “פייקים” (עזבו פייק ניוז, הרבה לפני ה”פייק ניוז” כבר היו לנו “פייק סצינות”, “פייק תצלומים” וגם “פייק שערוריות” שעלו בעקבותיהם), אלא גם שלל אביזרים שהופכים כל אחד לצלם, בלי למצמץ: כל זב חוטם עם סמארטפון נעשה צלם פורטרטים בפוטנציה, ואת השאר כבר יעשו הפילטרים של אינסטוש, או VSCO או כל דבר אחר שיבוא בעקבותיהם. הצילום והתמונות בכל מקום: הם מקיפים אותנו מכל כיוון, הם חלק בלתי נפרד ממה שנקרא "תוכן" – שפעם היה לפחות בחלקו הגדול טקסטואלי, והיום, הו היום כל כך קל וכל כך מתחייב לייצר תוכן ויזואלי (כי אחרי הכל – “אמל"ק” אורב מעבר לפינה), שהויזואלי בכל מקום. אני לא זוכר באיזה ספר קראתי את סיפור האימה שבו הגיבור נמלט מעולם מלא בפרסום אגרסיבי לבית הכסא, ושם הפרסומות מחכות לו על גבי נייר הטואלט, אבל זה היה לגמרי ספר משנות ה-90 שניסה להגזים, ואנחנו לגמרי שם: מזמן הפכנו מצרכני "טקסט" לצרכני "וויז'ואל" ופייסבוק, פינטרסט, וגוגל שוקדים רבות כדי להאכיל אותנו בכפית לא ב"טרה" אלא ב"פטא" או אפילו "יוטא"-בייטים של דימויים…

המשך קריאה על קביים, אינטרפרטציה אישית ופוטושופ


כמה מילים על אור ותאורה "נכונה" או סוגיית ה"מדיום החמקמק"


בואו נדבר רגע על אור – היות ובסופו של דבר פירושו של הצילום, זה המילולי לפחות, הוא "רישום באור". למרות שלצלמים אין בלעדיות על השימוש באור לצורך יצירה (אנחנו מסכימים לחלוק אותו גם עם ציירים, פסלים ושאר בני תמותה), היחסים שלנו איתו מורכבים למדי, והוא מאתגר אותנו בכל פעם שאנו מנסים ללכוד אותו ברשת הצמצם כדי לצקת נפח לתוך התמונה. למרות שחלק מהצלמים מאמינים שהם ניחנים בכוחות על, אני מניח שגם עבורם אור עדיין מהווה "חומר שקוף" (ויסלחו לי הפיזיקאים על הניסוח הבוטה), ולכן היכולות שלנו, בתור צלמים, לזהות, לאפיין או לשנות את האור הופכים להיות כישורים לא טריוויאליים הנרכשים רק לאחר שעות מרובות של התנסות ואבחנה: בתחילת דרכנו כצלמים אנו לרוב לא מודעים או לא רגישים מספיק לכל אותם הניואנסים הקטנים אשר המדיום הזה, האור, טומן בקרבו, ולכן לעתים קרובות במבט רטרוספקטיבי – אנו מתבוננים בדימויים שצילמנו ואומרים לעצמנו "היום הייתי עושה דברים אחרת"…

המשך קריאה כמה מילים על אור ותאורה "נכונה" או סוגיית ה"מדיום החמקמק"


72 שעות וקיפולי אוריגמי – תרגול זן בצילום


העצלות האנושית מפעילה מנגנונים פסיכולוגיים מורכבים. בן רגע אנחנו יכולים להמציא אלף ואחד תירוצים לא לעשות את מה שההיגיון שלנו מנסה לטעון בייאוש שכדאי שנעשה – ושירים יד מי שלא הלך לשטוף כלים, לסדר מדפים, להכין מרק, לנכש עשבים, לחפש זקנות שיסכימו שיעבירו אותן את הכביש, לכתוב אוטוביוגרפיה ואם כל זה לא עזר – להתיישב לצפיית בינג', במקום ללמוד למבחן שלמחרת. השיטות הללו תקפות גם לכל מה שקשור בצילום: חשבו על כמות הפעמים בהם יצא לכם להשתעשע בניסוי מחשבתי שהתלהבתם ממנו נורא, אבל בסופו של יום לא עשיתם איתו כלום? מפאת המחסור בזמן, העייפות, הצורך להשקיע אנרגיה ומאמצים, היעדר הציוד המתאים, חיפוש הלוקיישן, התזמון, השגת האביזרים או הכלים הדרושים וכד' (וגם בגלל שיצאה עוד פרק בסדרה שאפשר לראות…).

המשך קריאה 72 שעות וקיפולי אוריגמי – תרגול זן בצילום


סטודיו ביתי: אביזרי בסיס או "כמה מילים על קלמרות, בומים ושאר ירקות"


לפני מעט פחות מעשור, תחום התאורה המעשית (או בשמו היותר קליט – Strobism) קיבל דחיפת-הנעה מידי Joe McNally ושות', והטרנד החל להתגלגל ולתפוח. בתור סגמנט שוק שחולש על מגוון רחב מאוד של מוצרים, תחום אביזרי הסטודיו רק הולך וצובר תאוצה מדי שנה, ולא מעט בזכות אותו הטרנד של התאורה המעשית, אשר יותר מכולם אימצו לחיקם צלמים שהעדיפו להוציא ראשי מבזק מחוץ לסטודיו שלהם. אם נוסיף לכך את העובדה שחלק ניכר מהציוד שבמקור נועד להתחבר לראשי מונובלוק כבר מזמן חצה את הקווים, וכיום ניתן לחבר אותו לסוגים מאוד מגוונים של ציוד (ותודה לחברות כמו Godox או Сheetah) – עולה השאלה: מה הוא היום הרכב בסיסי של ציוד החובה שכדאי להחזיק לצורך צילומי סטודיו? קחו פנקס, קחו עט, הכינו נפשית את עצמכם ואת כרטיס האשראי…

המשך קריאה סטודיו ביתי: אביזרי בסיס או "כמה מילים על קלמרות, בומים ושאר ירקות"


Syrp Genie Mini – הסקירה, או “I’m a Genie in a bottle Baby”


היות ואני לא בדיוק חלק מאוהדי הליריקה השנונה של הגברת כריסטינה (אגילרה), הפוסט הזה לא יעסוק בניתוח הטקסטים של זירת הפופ מלפני חמש-עשרה שנה, ובמקום זאת – יתרכז במוצר צילומי הנושא את השם Genie Mini. אני גם מניח שחלק מכם טרם שמע עליו, אזי שהסקירה הקצרה הזו הולכת לסקרן אתכם אפילו אם עד כה לא עלה בדעתכם לפזול לכיוון הגאדג'טים המשרתים את תחום ה- VDSLR, או בקרי התנועה (Motion Controllers) למיניהם, ויתאר למה אני התלהבתי ממה שהוא יכול לעשות כשמחברים אותו למצלמה. הצלחתי לגרום לכם להרים גבה? יופי, הבה נתחיל!

המשך קריאה Syrp Genie Mini – הסקירה, או “I’m a Genie in a bottle Baby”


על רגישות וחרדות או "מספר מחשבות נוספות על ה-ISO"


אם חושבים על זה, האבולוציה עובדת ל-א-ט מאוד. נדרשים מספר דורות של צאצאים כדי לשנות תכונה כזו או אחרת שהושרשה באבי-אבותיהם, גם אם המציאות השתנתה מאז. כדוגמא לכך אפשר להביא את חוסר הנכונות שלנו להעלות את ערכי ה- ISO במצלמות. אפשר להניח שהחרדה הזו נשארה כשריד מתקופת השימוש במצלמות ה- DSLR בעלות חיישני CMOS משלושת הדורות הראשונים או גבים דיגיטאליים עם חיישני CCD. דאז עובדות החיים לימדו חלק מאיתנו שדימויים שצולמו מעבר ל- ISO 400 (בייחוד בתנאי תאורה מאתגרים) מתחילים לקבל מרקם וצבע של "סלט קינואה עם נגיעות של בזיליקום". למי שצריך הוכחות – קחו לידיים איזו 20D או D70, או אפילו (אם יתמזל מזלכם למצוא אחת) איזו P25, נסו לצלם משהו ב- ISO 400 ותבינו על מה אני מדבר. אי לכך הפוסט של היום מוקדש כולו לחרדה הזו (כדי לפנות מקום לחרדות חדשות ומעניינות יותר – למשל, האם מרגלים אחריכם בפייסבוק?).

המשך קריאה על רגישות וחרדות או "מספר מחשבות נוספות על ה-ISO"


מה קרה כששפטתי את ה Tamron 100-400mm לפי האריזה.


אתחיל בגילוי נאות קטן: כשהגיעה הכמות הראשונה של העדשות הללו – נתבקשתי על ידי היבואן לחוות את דעתי ולכתוב עליה כמה מילים. אבל, ויש כאן “אבל” גדול – זה לא אומר שהפוסט הנוכחי הוא בבחינת פוסט ממומן או פרסומת סמויה. ראשית, בגלל שאני לא מאמין שלדעתי האישית יש משקל שכזה בבחירות שאנשים אחרים עושים, ושנית – בגלל שאני מאמין אדוק בהצגת ה"בעד והנגד" של הדברים, ושכל אחד ימצא עם מה להזדהות. מה שעקרוני לצלם אחד עשוי להיות פחות חשוב לאדם אחר, ומה שמתאים לי לא בהכרח יתאים לסגנון העבודה שלכם, או לחילופין יעבור את דרישות הסף שאתם מציבים בפני הציוד שלכם. עכשיו, משהבהרנו את הנקודה, אפשר להתקדם ולבחון את העדשה…

המשך קריאה מה קרה כששפטתי את ה Tamron 100-400mm לפי האריזה.


הגורם האנושי או "Twelve inches behind"


צלמים הם הרבה פעמים אנשים שאוהבים להשוות ציוד (אולי זה עניין של גברים, אני באמת לא יודע, אבל נסו ללכת עם עדשה יקרה יחסית ברחוב, ותראו את המבטים שאתם מקבלים מצלמים אחרים). אני לא באמת יכול לספור את כמות הפעמים בהן נשאלתי האם הציוד של לייקה, האסלבלאד או צייס באמת מהווה עילוי צילומי\שווה את העלות שלו\סוגר את שאלת האיכות אחת ולתמיד. תחילה נזהרתי מלענות על כך והייתי מגמגם משהו פוטוגרפיקלי-קורקט כדי לא לעורר סערת רגשות, ויכוחים מיותרים, להעלות את הסיכויים שלי להיפגע פיזית תוך כדי ויכוח נלהב מדי, או סתם לא לעורר חשדות שאני יוצא כנגד הפרות הקדושות – הרי באמת מדובר היה ביצרנים שנמצאו (וחלקם עדיין נמצאים) בחוד החנית של התעשייה. בשלב מסויים שחררתי את הצורך לשמור על הפרות בקדושתן (ואולי פשוט עשיתי ביטוח חיים טוב), והחלתי לדקלם לכל השואל את המשפט הידוע של האדומ"ר אנסל אדאמס: "The single most important component of a camera is the twelve inches behind it". תיכף אנסה להסביר לכם למה…

המשך קריאה הגורם האנושי או "Twelve inches behind"

עדכנו את הנהלת האתר בדבר שגיאת כתיב

הטקסט הבא יישלח להנהלת האתר :