לעבור לתוכן


לפעמים צמצם f/0.95 פשוט לא מספיק – תמצות ההיסטוריה של Zeiss Planar 50mm f/0.7


planar

היות ואני יודע שלרוב המכריע של קוראי שורות אלו אין סיכוי סביר להתחמק ממבול שיתופי התמונות המגיח אלינו מהאינטרנט (עם קוראיי בני קהילת האיימיש סליחה), ברור לי שכל אחד מכם בטח ובוודאי ראה בשלב זה או את הדימויים שצולמו עם עדשת Canon 50mm f/1.2. אלו מכם שאמיצים מספיק להיכנס לטווח הירי הצולב שמתרחש בפורומים הצילומיים חשופים לתופעה אף יותר, ולכן אני סבור כי חלקכם גם הסתקרן בשאלה האם ישנם עדשות בעלות מפתחי צמצמים גדולים יותר אי שם בחוץ, מעבר להרי החושך. מי שהסקרנות לא עזבה אותו בוודאי גילה כי גם ה- f/1.2 הוא לא הגבול העליון, וכי חברות היצרן השונות הציגו לשוק גם עדשות "אקזוטיות" יותר. למי שבכל זאת קשה להאמין שהעולם גדול כל כך, יכול לבדוק ולוודא שלכל הפחות תעשיית העדשות הטכניות (רפרודוקציה, רנטגן, מצלמות במעגל סגור ומצלמות תעשייתיות) והקולנוע (עדשות למסרטות 16 ו- 8 מ"מ) גם היא מונה עשרות רבות של דגמי עדשות בהן מפתח הצמצם המקסימאלי מגיע לערכים הנעים בין f/0.95 ל-f/0.75. אולם כדי לא להתברבר פה שעות ומפאת המגבלות הנוקשות על אורכי הפוסטים מצד העורכת (ממש לא מתחשק לי לבצע עבודות שירות במשק בגלל שניפחתי את הפוסט לשישה עמודים) הייתי רוצה להקדיש את הפוסט הזה להיסטוריה קטנה ומסקרנת של עדשה אחת (ואולי המפורסמת ביותר מכל הליין הזה) : Carl Zeiss Planar 50mm/f0.7…


קצת תיאוריה רבותי…
לפני שאני מתחיל לספר לכם על הנפלאות של העדשות ה"אולטרה-מהירות" הייתי רוצה להקדיש כמה מילים לטכנולוגיה העומדת מאחוריהן, על מנת שיהיה קל יותר להבין למה השוק הצילומי המודרני מונה רק דגמים בודדים של העצמיות הללו, ולמה הן נחשבות לציוד אקזוטי כל כך.
באם נפשט לרגע את החלק המכאני והמתמטי של העניין – הרי שאין שום דבר מסובך בלייצר עצמית בה ערך הצמצם המקסימאלי יורד מתחת לנקודה העשרונית. כל מה שדרוש הוא לדאוג לזכוכיות גדולות ממש (האחראיות על ליקוט הפוטונים) באלמנט הקדמי, סכימות אופטיות ה"מכווצות" ו"מגדילות" את הדימוי משני צדדי מכלול הצמצם, וצמצם שקוטרו צריך להיות יותר גדול מאורך המוקד של העדשה. בכמה גדול צריך להיות הקוטר של הצמצם מאורך המוקד כדי לרדת לערכים פחות מ f/1 ? ניתן לחשב זאת לפי הנוסחה הבאה: N = f / D , ובה :
N הוא ערכו של מפתח הצמצם (f/stop).
f הוא אורך המוקד של העדשה (במ"מ).
D הוא קוטר פיזי (במ"מ) של מפתח הצמצם.
כך, לפי חישוב מהיר (אלא אם כן אתם ממש לא זוכרים מה עושים עם שברים בנוסחה ואז מצבכם דורש בירה ונזיפות מהמורה לחשבון), כדי להגיע למפתח צמצם של, נגיד, f/0.95 בעדשת 50 מ"מ – על קוטר המפתח של הצמצם להיות 52.6 מ"מ, ובכדי להגיע למפתח צמצםf/1 בעדשת 90 מ"מ – על קוטר הצמצם להוות 90 מ"מ. היות ומנגנון הצמצם נמצא בדרך כלל במרכז הסכימה האופטית ולא בין הקבוצות האופטיות שנכנסות אל תוך הבאיונט (שקוטרו הקבוע יכול להיות קטן מקוטר מפתח הצמצם הרצוי) – מבחינה מכאנית אין משהו מאתגר בשילוב צמצם בקוטר גדול במיוחד במכלול העצמית.
אז איפה מתעוררות הבעיות שמונעות מכלל היצרנים להתפרע ולהוציא לשוק עדשות בהן ערכי המפתח המקסימאלי של הצמצם יהיו קטנים מ f/1? את מרבית התשובות לכך ניתן למצוא כאן. למי שרגיל לקבל סיכומים מסודרים בכתב יד נשי ואיכותי בסוף הסמסטר – אסכם אותם בקצרה.

האתגרים בייצור עדשות "מהירות"
ובכן, ניתן למנות כמה וכמה כאלה:

• הצורך לבטל או למזער את כמות גורמי ההאפלה המכאנית מחייב לשנות באופן קיצוני את מבנה ה"בארלים" הפנימיים והמעטפת הקדמית של העצמית.
• הצורך לשלב אלמנטים (זכוכיות) גדולים יותר בתוך העצמיות ובכך להגדיל את העלות, המימדים ומשקל של העדשות.
• הצורך למצוא פתרונות אלטרנטיביים למיקום המעגלים האלקטרוניים, מנועי האוטופוקוס ומנגנוני המייצבים האופטיים בתוך הבארלים ובכך להגדיל את מימדי העדשה בעוד כמה סנטימטרים.
• הצורך להיעזר בסכימות אופטיות מורכבות, שיטות היציקה והליטוש של הזכוכיות, והוספת ציפויים כימיים מורכבים מאלו הנפוצים, על מנת לטפל בעיוותים כרומאטיים המופיעים בעת השימוש בערכי צמצם גדולים במיוחד.
• הצורך ללמד את מנגנון האוטופוקוס להתמקד בצורה מהימנה ומדוייקת במקרים בהם עומק השדה רדוד עד כדי כך שאפילו ה"פספוס" הזעיר ביותר מסוגל להסיט את מישור הפוקוס (אתם הרי זוכרים שהמצלמה ממקדת את העדשה בעודה פתוחה לערך הצמצם המקסימאלי שלה, ורק לאחר מכן "סוגרת" את הצמצם לערך הנבחר על ידי הצלם, נכון?).

כל אלה מהווים את המכשול האמיתי שעומד בין הרצון הטוב של הצלמים והיצרנים לבין הופעתן של המוני עדשות "אולטרה-מהירות" מודרניות בשוק. זו גם הסיבה לעצם העובדה כי מרבית העדשות ה"מהירות" שנקבתי בשמותיהן בתחילת הפוסט הן עדשות בעלות מיקוד ידני לחלוטין.
עכשיו כשברורה הסיבה לאקזוטיות שלהן, אפשר לחזור לנושא המקורי של הפוסט ולהמשיך לספר לכם על ההיסטוריה המרתקת של עדשת ה- Planar המדוברת…

היסטוריה קטנה של עדשה גדולה
לכל מי שתהה לגבי הסיבה לכך שהמילה Planar מופיעה על גבי מגוון רחב של עדשות בעלות אורכי מוקד שונים ומתקופות שונות – בעצם, המילה "Planar" אינה מתייחסת לדגם או סדרה ספציפיים של עצמיות, אלא מציינת את הסכימה האופטית הזהה אשר נמצאת בשימוש בכל אחת מאותן העדשות, ואילו השם "Planar" הוא רק סימן מסחרי רשום המציין את השימוש בפטנט של סכימה אופטית אשר הושקה על ידי חברת Zeiss ב- 1896. אותה הסכימה המדוברת היוותה שדרוג של מבנה אופטי סימטרי בשם Double Gauss המוכר ליצרני עצמיות ומכשירים אופטיים בערך מאמצע המאה ה- 19. Paul Rudolph, הבחור המבריק בעל המוח החריף שעבד אותה תקופה בחברת Zeiss – שינה את הקונסטרוקציה המוכרת של ה- Double Gaussמ- 4 אלמנטים סימטריים ל- 6, כמו גם את יחסי מקדמי הפיזור במרכיבים השונים של הקבוצות הסימטריות, וזאת על מנת לייעל את התיקון של העיוותים הכרומאטיים.

למרות רישום הפטנט ותחילת תהליך הייצור ההמוני,עדשות ה- Planar לא זכו לאהדה רבה בקרב קהילת הצלמים עד לשנות ה- 50 של המאה העשרים, ולאו דווקא בגלל איכות ירודה בחדות הדימוי או יכולת ההפרדה, אלא בגלל הקונטרסט הנמוך וחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הבהקים (flare).מסיבה זו, כשהצלמים שהתהלכו על פני האדמה עד שנות ה-50 בחרו את כלי העבודה שלהם, הם לא מצמצו ולא היססו לפני שבחרו פה אחד בעדשות מבוססות על סכימת ה- Tessar (שגם היא פותחה על ידי פאול רודולף). לעדשות המבוססות על סכימת ה Tessar הייתה איכות דימוי נחותה במקצת מזו של ה Planar, אולם הן היו עמידות יותר בפני הבהקים או השתקפויות פנימיות והפכו לנפוצות ביותר בין השנים 1910 ל 1950. הנטייה הזו השתנתה רק עם הופעת טכנולוגיית הציפויים (אשר תרמה רבות לעדשות ה- Planar והפכה את הסכימה לאחת היעילות והחדות ביותר בטווח המחירים ההגיוני) בשנות ה- 50.
כאמור, לאחר 1950 כללי המשחק השתנו באופן די קיצוני, וכיום ניתן להגיד שמרבית עדשות ה"נורמל" המודרניות שאנו מכירים הן בעצם ווריאציה כזו או אחרת של Planar או של Double Gauss. מעבר לכך, לא רק שמרבית עדשות פריים הפופולריות חייבות את זכות הקיום שלהן לסכימת ה-Planar, אלא שגם מרבית עדשות ה"נורמל" של מצלמות הפורמט הבינוני מבוססות על סכימה זו בדיוק. אז כפי שאתם מבינים, Planar-ים כאלה ואחרים נמצאים איתנו כבר יותר ממאה, ורק לאחרונה הודיעה חברת Zeiss על כוונתה להוציא את הסכימה האופטית לגמלאות, ולעבור לסכימות מודרניות מורכבות יותר.
כל מקבץ העובדות ההיסטוריות הללו מהווה רק הקדמה לסיפור האמיתי, שמתחיל בשלהי שנות ה- 60, כאשר ד"ר Erhard Glatzel, המחזיק בתפקיד המהנדס האופטי הראשי בחברת צייס, מקבל החלטה מהפכנית להיעזר בחישובים של מחשב-העל IBM 7090 (אותם המחשבים האחראיים על חישובים עבור סדרת משימות החלל Appolo של NASA) במהלך עבודת המחקר והפיתוח, וזאת בכדי לייעל את הסכימות האופטיות הקיימות ולהתאים אותן ליישומים מיוחדים. התוצאות לא איחרו לבוא: ציוד הצילום שנבחר על ידי NASA לצורך תיעוד הצד האפל של הירח (לא מהבחינה הפרוידיאנית, כן?) וכן מצלמות ה- Hasselblad עבור משימת אפולו 11 (ההיא שנחתה על הירח, ובלי רוסים בפנים) היו מצוידות בעדשות שפותחו על ידי ד"ר גלטצל (חוסר אותיות האהו"י הוא במקור). אותו שיתוף הפעולה הפורה בין מעבדות Zeiss ל- NASA הוליד את הרעיון לייצר עצמית "אולטרה-מהירה", בעלת מפתח צמצם גדול יותר מכל עצמית קיימת – כזו שתספק עקמומיות שדה שטוחה ואחידה בכדי להוות כלי מדעי אמיתי (הם בטח שרפו עוד כמה מיליונים על רעיונות מגלומניים אחרים, אבל אני לא יודע מה עלה בגורלם).

היישום הטכנולוגי
ד"ר Glatzel לא בזבז את זמנו לשווא (רוב הסיכויים בגלל שפייסבוק עוד לא היה קיים). בעודו מצויד בכוח החישוב של אחד ממחשבי העל החזקים ביותר לאותה תקופה, בגלימה, מגפיים אדומים, ומקבל רוח גבית חזקה מתוכנית החלל האמריקאית – הוא הצליח לייצר ארבעה אבי-טיפוס ראשוניים המתבססים על הכלאה של סכימת ה- Planar ה"ישנה והחביבה" בצורת עדשת 70 מ"מ עם מפתח צמצם f/1 (זאת אומרת מכלול בעל שישה זכוכיות עם קוטר מפתח צמצם של 7 ס"מ. זוכרים את החלק התיאורטי?), וקוטר היטל אחורי גדול מהרגיל, יחד עם עדשה מרחיבה (או "בוסטר"), המכפילה את ערכי אורך המוקד הפעיל והצמצם המקסימאלי ב 0.7, ומקטינה את קוטר ההיטל האחורי לגודל התואם את כיסוי שטח פריים של 35 מ"מ (מי מכם שהתנסה בעבודה עם speedbooster מבית metabones, בטח מבין על מה אני מדבר).
למרות שבסופו של דבר העצמית בעלת מפתח הצמצם f/0.7 לא הייתה נאמנה לסכימה האופטית של "planar" גרידא, אלא היוותה שילוב של 6 האלמנטים אופטיים המסודרים באופן סימטרי (כיאה ל- planar) בתוספת של 2 אלמנטים נוספים בחלקה האחורי של הסכימה. אותם אבי הטיפוס הצליחו ככל הנראה להרשים את האנשים הנכונים ב- NASA, היות ומפעל ב- Oberkochen קיבל בסופו של דבר הזמנת ייצור. לפי התיעוד, 10 יחידות של Planar 50mm f/0.7 אכן יצאו מפס הייצור, כאשר שישה מהם נרכשו על ידי סוכנות החלל וארבעה נשארו במפעל. קשה לי לומר מה עלה בגורל אותה השישייה שעזבה את המפעל לטובת קידום תוכנית החלל האמריקאית, אבל עצם העובדה כי סוכנות החלל הייתה מוכנה להעמיד לרשות ד"ר גלטצל שעות חישוב של אחד ממחשבי העל (אל תגחכו, לא היו טאבלטים אז) בעלות כוללת של כ- 3 מיליוני דולרים בכדי שיספק להם פתרון יעיל ואיכותי יותר מעצמיות Angenieux 100mm f/1 שהיו בשימוש הסוכנות דאז – גורמת לי להניח שהן לא בדיוק אספו אבק, לפחות לא בעידן השימוש בפילם…
מה שאני כן יכול לספר לכם באופן די וודאי מבלי לגלוש לניחושים – הוא מה שעלה בגורלם של ארבעת העצמיות האחרות. ובכן, אחת מהן נשארה ברשותו של המפעל והפכה עם הזמן לפריט קבוע בתצוגת ממצאי ה"שופוני" של צייס, ושלושת האחרות נרכשו על ידי סטנלי קובריק (כן-כן, אותו מר בחור שצילם את ה"תפוז המכאני" ו- "אודיסיאה בחלל 2001") עבור הצילומים של Barry Lyndon (דרמה היסטורית) שהוא ביים באותה העת.

לאובססיה של סטנלי קובריק לגבי השימוש בPlanar 50mm f/0.7 היה בסיס מוצק מאוד: לפי חזונו הבימאי, קובריק התעקש לשמור על תאורה "טבעית" ולצלם בתאורה מזדמנת מבלי להכניס לסט מקורות תאורה מלאכותיים כלשהם. אי לכך, מרבית הסצנות ה"חשוכות" בסרט באמת ובתמים צולמו באור נרות, באמצעות סרט צילום ברגישות 200 ASA. אם גרמתי לכם להסתקרן ולטרוח לראות את הסרט – שימו לב כמה מאמץ מושקע בתנועת השחקנים ובמיקום המצלמה בסצנות החשוכות, רק בכדי לשמור על החדות בעומק השדה הרדוד שמקנה השימוש בצמצם f/0.7. אגב, "בארי לינדון" לא היה הסרט היחיד שצולם עם הפלא ההנדסי הזה ושמו Planar 50mm f/0.7 : לפי הרישומים גם הכותרים המוכרים כגון: “Schindler’s List”, “Shakespeare in Love” ,“The English Patient” עשו שימוש נרחב בחלק מאותן שלושת העצמיות שנרכשו על ידי קובריק בזמנו.

האם אותה עצמית ה Planar ה"אולטרה-מהירה" הייתה עומדת במבחן המציאות כיום, בעדין הדיגיטל? קשה לומר, בייחוד לאור העובדה כי בעזרת חיישני ה- CMOS המודרניים הנמצאים כיום בשימוש בתעשיית הוידיאו (לדוגמא החיישנים של Sony FS7 או A7s II), הצלמים (או הבמאים) מסוגלים לנצל (ללא שום קושי) את הפוטנציאל המקסימאלי של טווח הרגישויות (ISO) הגבוה, ולהגיע לערכי הרגישות שנחשבו לבדיוניים לפני כמה עשורים. יתרה מכך, השליטה על עומק השדה ודיוק מיקום מישור הפוקוס במהלך הצילום בערך צמצם מקסימאלי – הייתה מוציאה את כל הכיף מתהליך הצילום והופכת אותו לעבודה מייגעת במיוחד. לא מזמן אחת מאותן שלישיית העצמיות צצה לה במכירה פמובית יוקרתית, בהצעת פתיחה של כ- 11 אלף דולר. מחיר לא באמת מוצדק עבור כלי עבודה בן כמה עשורים המתאים יותר לפריט אספנות אקזוטי – אבל מצד שני זהו באמת פריט אקזוטי ונדיר. ואולי, אולי – עדיף שיישאר אחד שכזה, אם כי השימוש בעומק שדה רדוד כל-כך מחייב רמה לא טריוויאלית של בקיאות לא רק בנושאים הטכניים, אלא גם בבניה נכונה של פריים, תיחום ומיקום האובייקטים בחלל – משהו שכולנו צריכים ללמוד. ולא רק מסטנלי קובריק, אלא גם מהרבה אשפי קולנוע אחרים, אבל זהו כבר נושא לפוסט אחר…
תמונות כותרת: אילוסטרציה
קרוכמליוב ואדים © 2016.
כל הזכויות שמורות

מצאתם טעות או שגיאת כתיב בטקסט לעיל? סמנו אותה ולחצו על Ctrl+Enter על מנת לבקש לתקן אותה

כתיבת תגובה

עדכנו את הנהלת האתר בדבר שגיאת כתיב

הטקסט הבא יישלח להנהלת האתר :