לעבור לתוכן


כיצד להתמקצע בתפקיד ה Focus-puller? – או "מספר תובנות בנוגע לעבודה עם עצמיות Manual Focus"


הידעתם, נכבדי, שבכל הפקה קולנועית – ישנו איש מקצוע ייעודי המהווה חלק אינטגראלי וחשוב ביותר במלאכת הצילומים – ולא מדובר במפיק, בבמאי או במסריט. גם לא על השחקנים, המאפרות או התסריטאי. ידנו בתעשייה הזו תפקיד חשוב נוסף, שאת שמו רוב האנשים לא מחפשים בקרדיטים שבסוף הסרט הוא ה- Focus-puller, אשר בלי עבודתו המסורה וכישוריו הטכניים, כל ההפקה צפויה לרדת לטמיון. תפקידו הבלעדי של ה"פוקוס-פולר" הוא לדאוג לכך שבמהלך הצילום/הסרטה מיקום מישור המיקוד (פוקוס) בפריים יהיה מדוייק במהלך ה"שוט", גם כשהשחקנים או העצמים המצולמים זזים. אם תהיתם עד כמה קשה התפקיד הזה כבר יכול להיות, אגלה לכם כי ב- 95% מכלל המקרים מדובר בעבודה עם עדשות פוקוס ידני (Manual Focus). זוכרים את ידידנו הטוב מר קובריק, שרכש מ- NASA את עדשת ה- Planar 50mm f/0.7 לצורך צילום סצנות באור נרות בסרט "בארי לינדון"? במקרה הספציפי הזה, בלי Focus Puller מיומן, הרבה מאוד פוטאג' היה פשוט נפסל בגלל עומק השדה הרדוד. בדיוק לסוגית האתגר של המיקוד בעדשות מן הסוג הזה הייתי רוצה להקדיש את הפוסט שלפניכם…


כפי שעולה מן הסטטיסטיקה – השימוש בעדשות פוקוס ידני (MF) הולך ונעשה שכיח במהלך השנים האחרונות. חלקית בגלל שמצלמות מירורלס, בעלות היטל אחורי קצר ביותר, מאפשרות התקנה של כמעט כל עדשה שעולה על הדעת ללא מגבלות האופייניות לתאימות גופי מצלמות ה- DSLR, וחלקית בשל הסיבה כי בלאו הכי במהלך ההסרטות עם ה- VDSLR או ה- MIRRORLESS אנשי המקצוע לא ממהרים לסמוך על דיוק האוטופוקוס. מיוצר לציין כי גם אני חוטא בשימוש בעצמיות ידניות לחלוטין על גבי גוף ה- GFX כמו גם על גבי גופי ה- DSLR הנמצאים ברשותי – ואני נהנה מזה. בכמה פוסטים קודמים כבר הזכרתי את נושא המיקוד בעצמיות MF: ה"קאמבק של עדשות MF", באנטומיה של העדשות וכן ב- 101 DOF. בפוסט הנוכחי, לבקשת אחד הקוראים, הייתי רוצה לרכז את כלל המידע הזה בפוסט אחד ולהציג בפניכם את מגוון האפשרויות העומדות בפניכם. אתחיל בציון מספר עובדות יבשות שמטרתן לעשות קצת סדר בראש. ראשית כל, מנגנון הפוקוס של כמעט כל עדשת פוקוס ידני אשר נועדה להתיישב על מצלמת סטילס זו או אחרת – בנוי סביב מנגנון החילזון (הנקרא גם Helicoid). תפקידו של מנגנון זה הוא לבצע צימוד של טבעת הפוקוס לקבוצת האלמנטים האופטיים האחראיים על מיקוד ההיטל על פני סרט הצילום (או החיישן במקרה שלנו). ניתן לראות בו סוג של קלאץ' : אתם מסובבים את טבעת הפוקוס ובכך משנעים את קבוצת האלמנטים קדימה או אחורה. העניין הוא שלהבדיל מעדשות CINE אשר נועדו לשרת את תעשיית הקולנוע והוידיאו – למנגנוני החילזון של עדשות סטילס יש "מהלך" (חופש סיבוב) די מוגבל. במקרה הטוב מדובר בסיבוב הטבעת (וכפועל יוצא גם של החילזון) בכ- 120 מעלות או יותר, במקרה הגרוע – בכ-80 מעלות ואף פחות. אי לכך, על חלוקת מרחקים על פני סקאלת המיקוד – יהיה לנצל את "גודל" סיבוב הטבעת החל ממרחק מיקוד מינימאלי ועד לאינסוף האופטי. העניין הוא, ש"איכלוס" המרחקים על פני הסקאלה אינו מתבצע באופן שווה: ככל שקבוצת האלמנטים האחראית על מיקוד ההיטל על פני הסרט/חיישן תנוע מרחק רב יותר (כלומר תתרחק מן החיישן ועל ידי כך תוכל להתמקד על עצמים קרובים יותר למצלמה) – שינוי מיקום מישור הפוקוס יידרוש מהחילזון לזוז יותר (זאת אומרת יידרש מאיתנו לסובב את טבעת הפוקוס באופן יותר קיצוני כדי לעבור, לצורך הדוגמא, מ-50 ס"מ ל- 30 ס"מ). לעומת זאת, ברגע בו אנו עובדים על צילום עצמים מרוחקים, תנועת החילזון תהיה יותר מתונה וייתכן כי שינוי מיקום מישור המיקוד מ-3 מטרים לכיוון ה-10 מטרים – יגרור אחריו סיבוב של כמה מעלות בודדות של טבעת הפוקוס.

התכונות הללו הופכות להיות יותר ויותר קיצוניות ככל שאורכי המוקד של העדשות איתם אנחנו עובדים – משתנים. כך, ה"דחיסה" של הערכים על פני סקאלת המרחקים, ועמם גודל סיבוב טבעת הפוקוס (במעלות), גדלה (בייחוד עבור מרחקים גדולים) ככל שאורך המוקד של העדשה עובר מקטגוריית ה"רחבות זווית" או ה"נורמל" לכיוון ה"טלה-פוטו". לתופעה הזו יש גם את הצד ההפוך לחלוטין: ככל שניעזר בעדשה רחבה יותר – כך חלוקת המרחקים על פני סקאלת המיקוד וה"מהלך" של סיבוב טבעת הפוקוס יהיו "מתונים" (או ליתר דיוק יהיה לומר, גדולים) יותר. יש לציין כי כל סכימה אופטית בנויה סביב יישום שונה של חלוקת המרחקים, אולם רובם ככולם כפופים לעקרונות המכאניקה והאופטיקה המתוארים מעלה. כך, באופן כמעט גורף – תגלו כי בעצמיות 135 מ"מ והלאה המרחק בין ערכי 5m, 10m ואינסוף אופטי על פני סקאלת המרחקים יהיה הרבה יותר מזערי מזה של עצמית 35 מ"מ.

למה בחרתי לפתוח את ההסברים דווקא בתיאור ייחודיות המבנים האופטיים/מכאניים? על מנת לאפשר לכם להסיק מסקנה בסיסית אך חשובה ביותר: ככל שהאובייקט המצולם שלכם יימצא רחוק יותר – כך סיבוב טבעת המיקוד שתיאלצו לבצע בכדי למקם את מישור המיקוד – יהיה קטן יותר במהלך המעבר בין ערכי המרחקים, ואי לכך, יהיה עליכם לדייק יותר – ועל אחד כמה וכמה כשמדובר בעצמיות ארוכות מוקד. במקרה ההפוך – ככל שהאובייקט שלכם יהיה קרוב יותר למצלמה (וככל שהעצמית שאתם משתמשים בה תהיה "רחבה" יותר), כך סיבוב טבעת הפוקוס יהיה "חלק" יותר, והשינויים במיקום מישור הפוקוס יהיו קיצוניים פחות.

כעת אחרי שעברנו על המנטרה שכל Focus-Puller מנוסה אמור לצטט אפילו במצב שתוי, הבה נתמקד (מי ששם לב לבדיחת הקרש כאן מוזמן לספר לי בתגובות) בתיאור את הטכניקות העיקריות של עבודה עם עדשות MF. במקרה בו אתם עובדים עם עדשת פוקוס ידני על גבי גוף DSLR (למעט המקרים בהם מדובר בעצמיות בעלות "מהלך" סיבוב טבעת פוקוס גדול במיוחד) – נסו להימנע כמה שיותר מעבודה עם העינית האופטית ולעבור למצב LiveView. להמלצה הזו יש מספר סיבות: ראשית כל לתצוגה במצב LiveView יש ניגודיות גבוהה יותר מזו של עינית המצלמה, מה שמקל במקצת על מלאכת מציאת קווי המתאר של האובייקטים, בייחוד בתנאי תאורה אחוריים או בצילום בסצנות בהם הניגודיות אחידה לחלוטין. שנית – ברגע בו אתם עובדים עם העדשה במצב Stopped Down (זאת אומרת במקרה בו המצלמה אינה יודעת, או מסוגלת, לסגור את הצמצם של העדשה לערך הרצוי בעצמה, ואתם נאלצים לסגור את הצמצם ל- f/stop הנדרש באופן ידני לפני הצילום) – תצוגת ה- LiveView תפצה על הדימוי ה"כהה" אשר מתקבל כתוצאה מסגירת צמצם ו"תבהיר" אותו על גבי המסך (בדקו את הגדרות ה- LiveView של המצלמה שלכם, היות וייתכן כי הפונקציה המדוברת של הפיצוי נמצאת דווקא במצב OFF). כל מי שניסה אי פעם למקד בעזרת העינית האופטית, בזמן שצמצם העדשה סגור באופן ידני ל- f/5.6 – יודע בדיוק על מה אני מדבר. שלישית – מספר אמצעי העזר שאני הולך להזכיר במשך הפוסט פעילים אך ורק במצב תצוגת LiveView ולא בעינית האופטית. כמובן שאם אתם משתמשים במצלמת Mirrorless ולא ב- DSLR – הרי שכל המתואר מעלה אינו תקף כלפיכם.

הטכניקה הראשונה שאני הולך לדבר עליה מהווה שילוב של שימוש בפונקציית ה- Focus Peaking, המגיעה אלינו מתחום הוידאו, לצד הפעלת מנגנון ה"זום הדיגיטאלי" אשר מהווה תכונה אינגרטיבית של מנגנון ה- LiveView. תחילה יהיה עליכם למצוא את פונקציית ה- Focus Peaking אשר מתחבאת במעמקי תפריטי המצלמה שלכם – היא קיימת כמעט בכל מצלמות המירורלס ואף בחלק נבחר של מצלמות DLSR (אך לא בכולן). הפעלת פונקציה זו "תצבע" את קווי המתאר של האובייקטים הנמצאים (בהתאם לשיקול דעתה של המצלמה) במישור הפוקוס, ובכך תספק אינדיקציה מהירה אודות מיקום משוער של מישור הפוקוס. חלק מהמצלמות מאפשרות להגדיר את הצבע בו מתבצעת הדגשת קווי המתאר, והן את ה"אגרסיביות" של ההדגשה, מצלמות אחרות מאפשרות גם לכוון את ה"רגישות" של מנגנון ההדגשה לקווי מתאר. עם זאת, כדאי לזכור כי מדובר במנגנון די "גס" אשר לא מאפשר להבחין במיקום המדויק של מישור הפוקוס, אלא צובע את האזור בקירוב. לכן, לצד השימוש ב- Focus Peaking – יהיה עלינו להיעזר בפונקציה משלימה בכדי למקם את מישור המיקוד באופן יותר מדוייק. מדובר כמובן בפונקציית ה- Zoom של תצוגת ה- LiveView. מדובר במנגנון פשוט המאפשר לכם לבצע "זום דיגיטאלי" לאזור מסויים מתצוגת ה- Liveview – בעזרתו תוכלו ללחוץ על כפתור ה- zoom (עיינו בספרי ההוראות של המצלמות שלכם כדי לאתר אותו ולהבין כיצד להפעילו), וכן להזיז את האזור בעזרת הג'וייסטיק או כפתורי החצים של הג'ויפאד, האחראיים בדרך כלל על בחירת נקודות הפוקוס. יש לציין כי במקרים מסויימים לחיצה כפולה על כפתור הזום, או סיבוב של אחת הגלגלות של המצלמה, מעצימים את גודל התקריב עוד יותר – בדקו זאת. באופן הזה ניתן לחלק את מלאכת המיקוד ל- 2 שלבים: השלב ה"גס" בו אנו נעזרים ב- Focus Peaking כדי להזיז את מישור המיקוד בקירוב, וכן השלב של ה- Fine Tuning, בו אנו מגדילים את תצוגת האזור ומזיזים את טבעת הפוקוס עד לנעילה מדויקת של מישור המיקוד. על פניו נראה כי הטכניקה הזו גוזלת זמן רב וכרוכה במספר לא מועט של פעולות, אולם לאחר מספר ניסיונות תגלו במהרה כי הזמן הדרוש לכם כדי למקם את הפוקוס במקום הרצוי – הולך ומתקצר. הטכניקה הזו נהדרת בפני עצמה, אולם בשל תגובה די איטית של החיישן (בייחוד בתנאי תאורה מאתגרים) במצב LiveView – ייתכן ותתקלו בקושי מסויים למקד את מישור הפוקוס על גבי אובייקטים זזים. בהמשך הפוסט נראה כיצד אפשר להתגבר על כך ולהגדיל את סיכויי ה"קליעה" שלכם.

הטכניקה השנייה אשר עשויה לבוא לעזרתכם היא יישום מושכל של עקרונות המיקוד ההיפרפוקאלי. במקרה זה אנו צריכים ללמוד למקד את העדשה לפי עקרון הניצול של הטווח ההיפר פוקאלי, תוך כדי מתן תשומת לב לערך הצמצם הנבחר ואורך המוקד של העדשה. לשם כך – אני מזמין אתכם לעיין בפוסט הדן בסוגיית הניצול המרבי של עומק השדה. אם יש לכם עין טובה ואתם מצליחים לנחש באופן עקבי את המרחק שבין האובייקט המצולם שלכם לבין המצלמה (לא חייבים לדייק על הסנטימטר, מספיקה גם הערכה גסה למדי) – הרי שניצול של עקרון יחסי הגומלין בין מפתח הצמצם, אורך המוקד של העדשה והטווח עומק השדה יכולים להביא אתכם קרוב מאוד לנעילה מוצלחת של מקום מישור הפוקוס. בשלב הזה הצלמים היותר וותיקים בינינו בטח ובוודאי ייזכרו במשפט המפורסם "f/8 and Be There!" של ארטור "WeGee" פליג אשר התמקצע בצילומי בזק עם מצלמת Graflex Speed Graphic בעלת פורמט 5X4". ובעוד שמר פליג לא בדיוק עסק בצילומים אומנותיים הבאים להדגיש את ה"בוקה" ולהפריד את האובייקט המצולם מן הרקע – המשפט המפורסם הזה מלמד אותנו כי ניצול יעיל של עקרון המיקוד ההיפרפוקאלי יכול לחסוך לנו חצי מן העבודה (בייחוד לאור העובדה כי את ה- Fine Tuning של מיקום מישור הפוקוס תמיד תוכלו לעשות בעזרת טכניקת ה- Focus Peaking וה- Zoom המתוארות לעיל).

הטכניקה השלישית והמהנה ביותר בעיניי, היא טכניקת ה- Focus Pulling. כפי שאתם יכולים לנחש מהשם – זו היא טכניקה הנמצאת בשימוש בלעדי של ידידנו ה"פוקוס-פולרים" ומשרתת אותם במהלך הסרטת סצנות בהן השחקנים או האובייקטים משנים את מרחקם מן המצלמה במהלך ה"שוט". בכדי להתמקצע במלאכת ה- Focus Pulling – יהיה עליכם להכיר את עדשת (או את עדשות) ה- MF שלכם מקרוב. אבל ממש מקרוב. לשם כך אינכם נדרשים לקחת לידיים מברג ולפרק אותן, או לשיר להן שירי ערש מדי ערב, וגם לא ללכת איתן לסדנאות שבהן יושבים במעגל ומסתכלים אחד לשני עמוק-עמוק בעיניים, אלא ללמוד ולשנן את תגובת "מהלך" טבעת הפוקוס ברגע בו אתם מנסים למקם את מישור הפוקוס במרחקים שונים. במילים אחרות, יהיה עליכם להתאמן ולזכור בכמה מעלות יש לסובב את הטבעת כשאתם מעבירים את מיקום מישור הפוקוס ממרחק אחד לאחר הסמוך אליו. יתרה מכך: יהיה עליכם ללמוד לסובב את טבעת הפוקוס בצורה עקבית ואינטואיטיבית לחלוטין באופן המאפשר לעקוב אחרי האובייקט שמתקרב או מתרחק מן המצלמה, ולדעת להתאים את הסיבוב של הטבעת למהירות תנועת האובייקט ול"דחיסה" או "הפרדה" של המרחקים על פני סקאלת המרחקים. ייתכן ובסופו של תהליך זה עדיין לא תגיעו לרמת המיומנות של אנשי ה- Focus Pulling אשר לא סומכים רק על "תחושת הבטן" ועשרות אלפי שעות של ניסיון מעשי, אלא גם נעזרים בגאדג'טים מדליקים כמו מדי-טווח על-קוליים וסימני מאסקינג-טייפ על רצפת הסט – אבל בהחלט תוכלו להגיע קרוב לכך – הכל תלוי אך ורק בנחישות שלכם בצבירת ניסיון מעשי. ה"טריק" פה הוא למקד את העדשה באופן "ראשוני" בעזרת אחת הטכניקות הנקובות מעלה, ולאחר מכן להתחיל להזיז בעדינות את טבעת הפוקוס תוך כדי צילום. בעודכם מצלמים בצרורות סדרה של שלושה, חמישה או אפילו עשרה דימויים, אחוזי ה"קליעה" שלכם ילכו ויגדלו עם הזמן עד שתגיעו למצב בו 80% מהתצלומים יהיו חדים באופן משביע רצון. מניסיוני האישי אני יכול לומר כי טכניקה זו הוכיחה את עצמה ליעילה לא מעט פעמים, בהם נדרשתי לצלם את בני בכורי (אשר לא יושב לרגע בלי לזוז) בעצמיות MF. כך למשל, במהלך הצילומים האחרונים עם עדשת P645 A 120mm f/4 Macro אשר הייתה מחוברת לגוף GFX – הצלחתי לחזור הביתה עם 3 (מתוך 4) תמונות בעלות חדות משביעה רצון. לשאלת הקוראים הספקנים שביניכם "מה כל כך מאתגר בכך?" ארחיב כי במהלך צילום סדרת ארבעת התמונות הללו – זינק הילד ממקומו והחל להתקדם אלי בעודו נוסע על אופניים, בזמן שעומק השדה שעמד לרשותי היה פחות מ- 6 ס"מ, כאשר אני מנסה להתמקד על מישור העיניים (עבדתי עם צמצם פתוח כמעט לרווחה על מנת לנצל את ה"בוקה").

מה עושים כשכל השיטות הנקובות עדיין לא מצליחות "לספק את הסחורה"? ובכן, ייתכן ומדי פעם אתם תתקלו בתסריטי צילום בהם הטכניקות הללו פשוט לא עובדות, או לא עבודות מהיר מספיק. כמו למשל במקרים של "צילום מהמותן" בשיטת השולף המהיר ביותר במערב. או במהלך צילומי לילה, או סביבה חשוכה עד כדי כך שה- Gain של ה- LiveView "מדכא" את הפרטים הקטנים. או במהלך צילום סצנה עד כדי כך עשירה בפרטים קטנים – עד שקשה מאוד לראות את המעבר בין מישורי הפוקוס השונים. הצעתי למקרים אלו היא להיעזר באחת מהטכניקות הבאות: למקד את העדשה על פי העצמים הבהירים ביותר הקרובים למיקום המשוער של מישור הפוקוס (כוכבים במקרה של צילום שמי הלילה ופנסי רחוב או מקורות תאורה מלאכותיים במקרה של צילומים בסביבה עירונית).

במקרה של צילומי פורטרטים, אנשים או צילומי רחוב – ניתן יהיה "לחפש" Highlights או Catchlights הנמצאים על גבי מישור הפוקוס המשוער או בסמוך אליו. אולי דיוק מיקום מישור המיקוד לא יהיה מדהים, אך המהירות בה ניתן למקד את העצמית בהסתמך על מעבר הניגודיות בין האור לצל – תהיה גבוהה בהשוואה למהירות הזו במקרה של ניסיון למקד את העדשה בהסתמך על פרטים קטנים מאוד כמו ריסים או קווי מתאר של הפנים. אפשרות נוספת המדברת בעיקר בשפה של צלמי נוף אשר עובדים בצמצמים סגורים מאוד ונאלצים להתמודד עם סצנות מרובות פרטים היא לנצל את עקרון הידוע לשמצה של מר' נייקוויסט, ולחפש אחר ה- Moiree המוצג על גבי מסך ה- Liveview, ברגע בו "תדירות" הפרטים הקטנים אשר נמצאים בפוקוס מצליחה "לאתגר" את החיישן. אמנם כמות הפעמים בהם הטכניקה הנקובה מוכיחה את עצמה כמועילה במיוחד היא מעטה יחסית, אולם לא הייתי פוסל את האפשרות לנצל את עקרון תדירויות הדגימה הנבזי לטובה במקום לרעה…

האם הטכניקות הנקובות יכולות להבטיח כי מעתה ואילך כל התמונות שתצלמו עם עדשות MF יהיו חדות כתער? לא בטוח. אבל אם תהיו נחושים מספיק, תבלו קצת "זמן איכות" עם העדשות שלכם כדי ללמוד אותן, תקפידו להתאמן ולא תזניחו את הפן התיאורטי של הכתוב לעיל – אחוזי התמונות ה"מוצלחות" שלכם הולכים לגדול באופן ליניארי בהתאם לכמות שעות הניסיון שצברתם. העיקר – תמשיכו להתאמן!

תמונת כותרת: אילוסטרציה.
מלל: קרוכמליוב ואדים © 2017
כל הזכויות שמורות.

מצאתם טעות או שגיאת כתיב בטקסט לעיל? סמנו אותה ולחצו על Ctrl+Enter על מנת לבקש לתקן אותה

כתיבת תגובה

עדכנו את הנהלת האתר בדבר שגיאת כתיב

הטקסט הבא יישלח להנהלת האתר :