לעבור לתוכן


כמה מילים על קשיי הבחירה או "מבט חטוף על סוגיית הסלקציה"


אין ספק שמלאכת הצילום אינה מסתכמת בקלות הבלתי נסבלת שטמונה בלחיצה על כפתור הצילום, ואליה מתלווים גם השלבים הפחות מהנים של הסינון, הבחירה והעריכה הקודמים לקבלת ה"תוצר הסופי". ובעוד שהשלבים הללו אינם גלויים לעיניי האנשים סובבים אותנו, אני יכול לומר כי גם בפרקטיקה הצילומית שלי (ואני משוכנע כי גם בשלכם) כמות הפעמים בהם הסברנו ללקוחות או לחברים כי הקסם העומד מאחורי הדימויים המרהיבים לא מסתכם ב"להיות במקום הנכון בזמן הנכון וללחוץ על הכפתור", אלא לובש צורה של עבודה בשעות נוספות אחרי שחזרנו הביתה עם כרטיס הזיכרון מלא בכל טוב – עומדת על מאות אם לא אלפים. ובזמן שחלקנו בוחר לרטון על האופן בו העיסוק הזה נתפס בעיני אחרים ולבכות על היחס המזלזל של הלקוחות כלפי אנשי המקצוע ("נו, מה? זה רק להגיע למקום עם ציוד טוב וללחוץ על הכפתור כמה פעמים! למה זה עולה כל כך יקר?!") אני הייתי רוצה להתרכז דווקא בתהליך הסינון והבחירה של ה"פריימים המוצלחים" אשר מלווה אותנו כל פעם בו אנו חוזרים לעמדת העריכה עם כרטיסי זיכרון מלאים בחומרי הוויז'ואל.


כולנו מזדהים עם תחושת חוסר האונים הזו: זה עתה סיימנו לפרוק את התוכן של כל כרטיסי הזיכרון אל הכונן הקשיח של עמדת העריכה ותפסנו את עצמנו בוהים בתיקייה ותוהים כיצד לאלף אלפי לעזאזל הצלחנו לחזור הביתה עם 900 תמונות?! היות ואנחנו יודעים שכמות חומר הגלם ה"מוצלח" במקרה הטוב ביותר תעמוד על כעשירית מן הכמות הכללית, העניין הופך רק למדכא יותר, היות ולהבדיל מנגיד, ליקוט גרגירי יער או פטריות – אנחנו לא יכולים לנצל את הפוטנציאל של החומר הגלם ה"גבולי" (כזה שנמעך, הבשיל יתר על המידה או סתם נראה "פחות סקסי") ולהכין מהם ריבה, ממרח או תבשיל קדרה. דימוי לא מוצלח? למחוק! עוד אחד? למחוק! ועוד ועוד ועוד עד שמצליחים להגיע לכ- 30-40% מן הכמות ההתחלתית. בעוד שהמחיקות הראשוניות באות לסנן תמונות לא מוצלחות בשל כשלים טכניים כאלה ואחרים (פספוסי פוקוס, טשטוש כתוצאה ממהירות תריס נמוכה או גבולית, טעויות קריטיות בחשיפה, תיחום לא מוצלח, הבעות פנים מוזרות – חייב לציין שאשתי עשתה תואר מתקדם בזה. מוזמנים לפנות אליה לייעוץ והכוונה), או סתם עיניים עצומות ודימויים בהם פספסנו את ה"רגע המכריע" וצילמנו טיפה לפני או טיפה אחרי), סוגיית הבחירה עדיין נשארת רלוונטית גם לאחר סינון ראשוני מעין זה.

רק כדי שלא תרגישו בודדים בייאוש הממלא אתכם – אציין כי הסוגיה הזו אינה קשורה (לפחות לא באופן ישיר) לא למדיום הדיגיטאלי, לא לסטאז' הצילומי שלכם וגם לא לנושא או הז'אנר הצילומי בו בחרתם להתמקד. אני יודע שברגע זה סימנתי על עצמי מטרה לזריקת ירקות רקובים מצד צלמי הפילם, אשר מתגאים ב"איפוק" המפוקפק הנובע מתוך המגבלה של 36, 24 12 או 10 תמונות לרול פילם, או 2 דימויים ל- Holder של פלטות 5×4 / 10×8, אולם לפני שחבריי הדבקים במדיום הכימי ממהרים לעשות זאת – הרשו לי בבקשה להזכיר לכם כי במהלך העבודה על פרויקט ה- In the American West מר Avedon היה חוטא בלצלם מאות (ע"פ ווידויי הדפס שעבד עמו: 300 ) פלטות 10×8 פר סשן צילומי. פר סשן, רבותי! זאת אומרת אלפים או לא עשרות אלפים של נגטיבים, מתוכם נבחרו והוצגו 125 הדפסות. אוהבי נתונים מספריים יכולים לעשות את החישוב, ולהגיע ליחס תצלום לתוצרת של 1:100. שימו לב: 1:100 במצלמת 10×8 בסביבה (פחות או יותר) מבוקרת, בצילום סטטי למדי ועם מספר מועט ביותר של כשלים טכניים! אם העובדה הזו עדיין לא משכנעת אתכם, הבה נתמקד באייקון צילומי אחר, הלא-הוא מר Bresson. האמת אודות כמות ה"פספוסים" של מייסד אסכולת ה"רגע המכריע" עלתה שנים לאחר פטירתו, ברגע בו פורסמו קונטקטים של הארכיון המלא של ברסון (ובו עשרות תמונות "לפני" ו"אחרי" ה"רגע המכריע" באותו ה roll); העובדה היא שבמהלך צילומי הפורטרטים עבור הספר Tete a tete, (שבו כבר בהקדמה מודיעים לנו כי סשן צילומי אופייני ערך כשעה ) מר ברסון היה מסיים 3 רולים של פילם, רק כדי להדפיס מתוך כל חומר הגלם הזה תמונה אחת. זוכרים את היחס של מר' אבדון? גם כאן תראו פחות או יותר את אותם המספרים: 1:100. עוד דוגמא? אין שום בעיה! זוכרים את הילד המקסים עם הפרצוף המעוות מהתמונה האיקונית של גב' Diane Arbus? הקדישו לעצמכם זמן מה כדי לאתר את תדפיסי הקונטקט של הפילם, על מנת להבין מה הייתה כמות חומר הגלם. למרות שאני לא חושב שיש צורך בדוגמאות נוספות, אפשר להזכיר גם את כמות חומרי הגלם בפרוייקטים של Eugene Smith, Larry Clark או Garry Winogrand, אשר היו גורמים לקלסרי הנגטיבים של צלמי ספורט מתקופת הפילם להיראות דלילים למדי.

מטרת הדוגמאות שהבאתי היא לא ורק לחזק את דבריי בפולמוס שלי עם מתנגדי המדיום הדיגיטאלי אלא גם להמחיש את עצם העובדה כי גם האייקונים הגדולים של עולם הצילום ניצבו מול קושיית הסינון והבחירה של "הפריים המנצח" מתוך חומר הגלם שצברו – שלא נדבר עלינו, בני התמותה הרגילים ואזובי הקיר, המפונקים בכרטיסי זיכרון בעלי נפחים המאפשרים לאכלס מאות ואף אלפים של תמונות. אם כן, כיצד עלינו להתמודד עם הסינון המתקדם של אותן ה- 300 או 400 התמונות אשר פרושות לפנינו ב- Lighroom, או Bridge, או ADCsee, או השד יודע באיזו תוכנת ניהול ארכיון דיגיטאלי ובחירת הדימויים ה"מוצלחים" ביותר? ובכן, התשובה הכי פשוטה לכך תהיה: "להחליף כובע". זאת אומרת להפסיק להתייחס לכל אותו חומר הגלם הוויזואלי כצלמים, אלא לנסות "להיכנס לראש" של עורך (editor) תוכן או אוצר (curator), ולשים יותר דגש על הפורמט של הפלט, או התצורה בה יוצג ה"תוצר הסופי". מה הקשר בין הפורמט הסופי ולמלאכת הסינון? ובכן, פורמטים שונים מציבים בפנינו חוקים ודרישות שונות כלפי חומר הגלם המוצג. כך למשל, לפורמטים של editorial תיעודי, בוק, אדיטוראיל אופנה, דימוים לקטלוג מוצרים ולאלבום לחתונה יהיו דרישות שונות לבחירת הדימויים ה"מתמצתים" את גוף העבודה, למרות שכל אחד ואחד מהם בסופו של דבר ירקום עור וגידים בתור גיליון או חלק מגיליון מודפס. דרישות אלו יקבעו את בחירת אופי הדימויים, את מידת החזרה של דימויים דומים לאורך הכתבה, וכן את הקצבת הדגשים בכתבה. האמור מתייחס גם לבחירת גרעין העבודה אשר יוצג בפורמט של תערוכה: הסכימו עמי כי לצד העקביות או הדבקות בנרטיב מסויים, על הדימויים המוצגים בפורמט של תערוכה להיות מגוונים ושונים זה מזה (אלא אם כן אתם מנסים לבחון את סבלנות הצופה כפי שעשו זאת Dijsktra, Ruff או זוג ה- Bechers). מכאן שעל הצלם יהיה להתנתק מן הזיקה שלו לחומר הגלם, ולהתמודד עם בחירה שלעתים קרובות אינה מתבססת על עקרון ה "אהבתי/לא אהבתי", אלא לבחון את מכלול הדימויים במונחי נרטיב ואילוצי הפורמט.

אולם כל זה תקף לגבי דימויים אשר בסופו של דבר יוצגו בתוך פורמט מסויים – ומה קורה עם דימויים שאנו מצלמים רק בשל ההנאה הפשוטה והתמימה שלנו עצמנו? כאלה שהשאלה "למה צילמתי את זה הרגע?" לא עולה בזמן הצילום ולעתים גם לא לאחר מכן? ובכן, התשובה הפשוטה לכך תהיה: להפסיק ללחוץ על כתפור ה- Delete ולתת להם "לשבת" בארכיון על אף עצם העובדה שהם "תופסים שטח אחסון" בכונני המחשבים או פתרונות הגיבוי, ואז לחזור אליהם אחרי זמן מה: שבוע, חודש, שנה, שנתיים ולהעיף מבט חוזר. מוטב אפילו לחזור אליהם מספר פעמים ולעבור עליהם מדי תקופה. באופן כזה, הזיקה הרגשית והסנטימנטלית שלנו כלפי כל אותם הדימויים הללו תדעך לאורך זמן – ונוכל להתמקד בלברור את הדימויים שבאמת "לוחצים לנו על הכפתור" (מי מכם שהקדיש את זמנו ללימודי אקדמיה בתחום בטח ובוודאי ייזכר כעת ב"פונקטום" המפורסם של וולטר בנג'מין). פרקטיקה אפשרית נוספת, עליה דיברתי בפוסט העובק בהדפסת עבודות, היא להדפיס "פרופים" קטנים ולתלות אותם מול העיניים כדי לבחון האם הם עדיין מלהיבים אתכם בעודכם מביטים בהם תלויים על המקרר, או קיר המגנטים. אינני, חלילה, טוען כי לא ניתן לראות ולבחור במיטב מן המיטב באופן מהיר או לצלם יצירת פאר בלי לעבור את כל מסכת עינויי הסינון והבחירה. בייחוד לאור העובדה כי לצלם מנוסה או מקצועי (למרות שאני די סולד מהמונח הזה) ייקח הרבה פחות זמן להגיע לתמצות גוף העבודה.

היה והצלחתם להגדיר את תמצית גוף העבודה שאתם מחפשים – מעולה! כעת הפעילו את המסנן הפנימי שלכם (נסו לראות אם אותם הדימויים עונים לקריטריונים של תיאור הנושא – הנרטיב, או מצב הרוח) ותראו אם הדימויים "עוברים מסך". אזרתם אומץ לברור את הכמות ולמזער את הדימויים לעשרות בודדות? כעת השוו אותם זה לצד זה באופן מקביל. שימו לב: מקביל, לא עוקב, כפי שהדבר קורה בדרך כלל כאשר אתם מדלגים מתמונה לתמונה בתוכנת צפייה או לייטרום. הציגו דימויים דומים זה לצד זה: או על גבי צג אחד, או על גבי זוג מסכים (במידה ויש לכם זוג מסכים, כמובן), או, כפי שהצעתי זאת בעבר – בתור "פרופים" מודפסים (בייחוד ברגע בו מדובר בתמונות זהות או "כפולות"). האמינו לי, השיטה הזו תהפוך את מלאכת הבחירה למהנה ואינטואיטיבית יותר, ותעלה את המודעות שלכם לניואנסים הקטנים שלפני כן היו חומקים מכם. עצה נוספת שאני יכול לייעץ לכם במצפון נקי היא להימנע ככל האפשר מלהיעזר ב"מוחכוורת" בפורטלים, פורומים או קבוצות צילום מקוונות (ייסלחו ידידיי המייסדים וה- Admin-ים), וזאת בשל עצם העובדה כי מדגם סטטיסטי יבש מראה כי 65% מכלל תגובות הגולשים או חברי הפורום (אלא אם כן מדובר בפורום אוצרות, או לימודי תואר שני לצילום או תולדות אומנות) ידונו בפן הטכני של הדימוי, 25% התגובות הנוספות ידונו באסטטיקה הוויזואלית, ללא נימוק כלשהו מעבר ל"יפה" או "אהבתי", ורק 10% הנותרים יוכלו לתרום משהו מהותי להתלבטות או לעזור בתהליך הבחירה. וכדי שלא תחשבו שאני אומר את זה בטון מתיימר ומתנשא: תעשו "פיגוע פייסבוק" קטן, בו תנסו להעלות מספר דימויים פחות מוכרים של האייקונים הגדולים מעולם הצילום לאחד הפורומים, וקראו את תגובות הגולשים. קשה עד בלתי אפשרי להאמין כי תמונות "פחות מוכרות" של, נאמר, Dianne Arbus או Sally Man היו זוכות במהלך הניסוי הקטן הזה לציונים גבוהים.

מה שאני מנסה לומר כאן, ברמה מאוד פשטנית הוא: כל עוד אתם לא מתייחסים לחומר הגלם המצולם ברמת "פרוייקט", או לא מצליחים להחליט על הפורמט של התוצר הסופי – אל תמהרו למחוק קבצים או להקשות על עצמכם במהלך הסינון. התלבטות בנוגע לבחירה בדימויים היא חלק מהמקצוע, ובעיניי היא חלק מאוד חיוני המאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת ההיבטים וההשקפות שלנו על התוצר שאנו מייצרים. היות ואנו משתנים עם הזמן – הרי גם שההשקפות והתובנות שלנו כלפי הדימויים שצילמנו בעבר – עתידים להשתנות גם הם. כך, לעתים אני מוצא את עצמי חוזר לסדרות דימויים שצולמו מלפני שנה, שלוש או חמש שנים, מנער מהם אבק ומפיח בהם רוח חיים. וברגעים כאלה אני אומר לעצמי: טוב שהתלבטתי ולא המשכתי במלאכת הסינון…

תמונת כותרת: אילוסטרציה.
מלל: קרוכמליוב ואדים © 2017
כל הזכויות שמורות.

מצאתם טעות או שגיאת כתיב בטקסט לעיל? סמנו אותה ולחצו על Ctrl+Enter על מנת לבקש לתקן אותה

  1. אלי

    דרך הפעולה שאתה מציע כאן נראית לי מעניינת מאוד ואנסה לדבוק בה בחודשים הקרובים

כתיבת תגובה

עדכנו את הנהלת האתר בדבר שגיאת כתיב

הטקסט הבא יישלח להנהלת האתר :