לעבור לתוכן


GFX Aftermath


יותר מארבעה חודשים עברו מאז שלארסנל הצילומי שלי התווספה מצלמת ה BFFF המרעישה מבית פוג'יפילם, ה- GFX50s. היות וה"הייפ" מהצעצוע החדש התחיל לדעוך, סוף סוף הצלחתי להגיע לנקודת האיזון העדינה שבין הציפיות לתכונות המיתולוגיות המיוחסות לה, לבין תוצאות מבחן המציאות. מבחן התוצאה מראה שאני מוצא את עצמי אורז אותה לתוך תיק הצילום לעתים הרבה יותר תכופות ממה ששיערתי קודם לכן. אז למה היא טובה ומה היא יודעת לעשות?


ייתכן שדווקא הספקנות הבריאה שלי בכל הקשור לתכונות ויכולות הציוד היא זו שעוזרת לי לשמור על ראש צלול בכל הנוגע להערכת היכולות של המצלמה הזו, ואולי זו האמונה הגורפת שטרם הומצא ציוד הצילום הכל-יכול-מתאים-לכל-מצב ששווה לסגוד לו שמנחה אותי. העניין הוא, שאני קצת מגחך כשאני נתקל בעשרות תגובות לא מרוצות שמדברות על כך שה- GFX לא עומדת בציפיות כאלו ואחרות של הצלמים אשר השקיעו בה את מיטב כספם, או לחילופין מודעות מכירה בודדות של צלמים אשר מיהרו להתאכזב ממנה, ומזדרזים להיפטר ממנה לפני שתאבד מערכה הכספי (כלומר כל עוד הביקוש בשוק עובר את ההיצע). תמיד קיימת האפשרות שנקנה פריט ציוד שלא יעמוד בציפיות שלנו ממנו, על אחת כמה וכמה ברגע בו אנחנו מתחילים לחפש בו חסרונות או פגמים בכוונה תחילה. ואתם יודעים מה הכי משעשע אותי בכל סיפורי האכזבה הללו? עצם העובדה כי אף אחד מן הצלמים המאוכזבים והטוענים כי ה- GFX אינה בנויה "לספק את הסחורה" – לא עבר למצלמת פורמט בינוני או BFFF אחרת. כן-כן רבותי. אף אחד מהם לא המיר את הפוג'י שלו ב- X1D, ולא באיזו Mamya MF עם גב APTUS II, או Hasselblad HD4-40 או ב- P645Z יד שנייה במצב טוב. אף אחד מה"מאוכזבים" לא חיפש אלטרנטיבה כזו, למרות שהמחיר שלהן בשנים האחרונות נגיש למדי. אני חושב שחוסר החיפוש אחרי אלטרנטיבה נעוצה בחוסר התלהבות רבתי מכל האופציות האחרות הקיימות שם בחוץ. איכשהו (כבוד למחלקת היח"צ, השיווק והפרסום), הקמפיין המתוקשר והאגרסיבי למדי של פוג'י הצליח במקום בו אחרים נכשלו ונכשלים – ליצור פרץ התלהבות מהמוצר, וציפיות כלפיו. באותו אופן, אני חושב שצלמים לא פנו לבדוק מצלמות פורמט בינוני אחרות כי שום אלטרנטיבה לא הלהיבה אותם באותה מידה. אי לכך – אני טוען בביטחון מוחלט כי ה- GFX אינה מתיימרת להיות "מפלצת רזולוציה", או "מצלמת העשור", או "הכלי המקצועי האולטימטיבי" (אלא אולי ההצלחה המסחררת של העשור בתחום היח"צ של ציוד צילום). שלא תבינו אותי לא נכון – ה- BFFF של פוג'יפילם אכן מווה סוג של פריצת דרך, אבל לא במונחים של זינוק טכנולוגי עתידני או איכויות שטרם נראו, אלא בשינוי קונספט של תצורה (זאת אומרת הרעיון של מצלמות MF בפורמט Mirrorless), והנגישות במחיר (אני מניח שעל זה לפחות הרוב יסכימו איתי…), וכל אלו – תוך כדי שמירה על איכויות ופונקציונאליות (לפחות ב-80%) של מצלמות פורמט בינוני בעלות חיישנים דומים המוצעות על ידי בית היוצר של ה"כרישים הגדולים". נוכל להניח אם כך, שכל ייעודה של ה- BFFF היה לפתוח נישת שוק אשר תאפשר לצלמים לחוות את העבודה עם מצלמות פורמט בינוני דיגיטלי, בלי לשלם על כך 12 עד 16 אלף דולר. ברור וידוע לי כי לכל אלו מתלוות גם הציפיות כלפי ביצועי מנוע ה- Imaging Pipeline, האחראי על הצבעוניות הייעודית של מצלמות פוג'י, תצורת המצלמה, מנגנוני השליטה והממשקים שלה, וכן האכזבות מן הפונקציות או פתרונות הנדסיים שלא עבדו (וישנו חלק שעדיין לא עובד) באופן חלק ונטול שגיאות או תקלות. כך למשל, אני מתפלא מחוסר העמידות של ציפוי הצבע השחור של המצלמה, אשר לאחר חודשים של שימוש מתון ולא אינטנסיבי (אני באמת ובתמים משתדל שלא לחבוט את המצלמות שלי בסלעים או לנסות לחכך אותן כנגד חפצים מתכתיים חדים) התקלף בכמה וכמה מקומות.

למרות התקלות הללו, אני כן חושב שצריך לקחת את הדברים בפרופורציה: זו היא הסנונית הראשונה של פוג'י בתחום ה- BFFF והמצלמה השנייה (או הראשונה, תלוי את מי שואלים) מן הקיימות בנישה הייחודית הזו של מצלמות Mirrorless MF. אי לכך, כיאה לכל מוצר חדש – ייקח לפוג'י עוד מספר חודשים "ללטש" את הפספוסים הללו אשר משאירים אצל חלק מן האנשים תחושה של מוצר חצי-בשל. אפשר כמובן גם לצקצק במבטא פולני ולציין כי גם החברות המתחרות לוקות לפעמים בתקלות השקה, ולהיזכר בכמות הליקויים שליוו את ה- D750 ו- 5D Mk II כשהן רק נכנסו לשוק הצילום – ולכן ייתכן ונראה שיפורים ניכרים ותיקונים לסייגים הקיימים רק בדגם הבא. ייתכן גם כי בחברת פוג'י יפעילו מאמצים וייטפלו בכל אלו במסגרת אג'נדת ה- Kaizen הנהדרת שלהם, אשר מתמקדת בשיפור מתמיד והדרגתי של המוצרים הקיימים. כך או כך, ה- GFX בטח ובוודאי שלא מוגדרת כמצלמה שאמורה להחליף את ה- DSLR שלכם או "מצלמה אחת שתעשה את הכל", וכדאי להתייחס אליה ולהעריך אותה בהתאם לכך.

כעת, לאחר שפרקתי את המטען הנפשי האישי שלי בכל הקשור לדעות של משתמשי GFX אחרים, הגיע הזמן למנות את התובנות אליהן הגעתי לאחר ארבעה חודשים וקצת של השימוש ב- GFX. ובכן רבותי, על אף הנראות, התצורה והמשקל שלה (אשר, לפחות עם עדשת ה 63 מ"מ, נוטים להיות פחות או יותר דומה לאלו של הניקון Df עם עדשת זום קטנה) – זו עדיין מצלמת פורמט בינוני, מה שאומר שהיא לעולם (אבל לעולם) לא תוכל לספק לכם את תחושת הקלות הבלתי נסבלת של השימוש ב- DSLR. יש לכך לא מעט סיבות: איטיות מנגנון האוטופוקוס וכמות הפספוסים בנעילתו, מהירות צילום הרצף, זמני הכתיבה לכרטיסי זיכרון (ה- GFX מחייבת אותנו להשתמש בכרטיסים בעלי מהירויות כתיבה העולות על 95 MB/s לשנייה, על אחת כמה וכמה בזמן שאנו מצלמים במצב RAW + JPEG), ריקון זיכרון המטמון והמוכנות לצילום של הפריים הבא, חיי סוללה צנועים (בהתייחס לסוללות של מצלמות DSLR כמובן), מהירות Sync נמוכה יחסית (שוב, בהתייחס לזו של מצלמות FF מתקדמות), חלוקת המשקל המוזרה במקצת של תצורת גוף המצלמה, עומק השדה הרדוד שפתאום הופך להיות "עוד יותר רדוד" ומוחשי, רזולוציה מטורפת המבטלת את ההנחה כי במצלמת מירורלס ניתן "לגנוב" עוד סטופ או שניים של מהירות התריס המינימאלית שתאפשר לנו לצלם תמונות "מהיד" בלי לגרום למריחה (אולם ניתן לפתור את זה בעזרת הפעלת פונקציית EFSC , התגובה האיטית (יחסית) של ה- EVF או הצג במהלך העבודה בסביבה חשוכה וכן מוגבלותן של לא מעט פונקציות כאלה ואחרות אשר נראות לנו מובנות מאליו ברגע בו אנחנו עובדים עם ה- DSLR. אי לכך, כפי שציינתי זאת בחלק המסכם של סקירת המצלמה – בכל זאת לא מדובר ב"לצלם עם מצלמת MF מבלי להרגיש את הסרבול והחסרונות שלה". במקום זאת יהיה אלינו לתכנן, להקפיד ולצלם "לאט" יותר – בדיוק כפי שהדבר קורה עם כל מצלמת פורמט בינוני (טוב, אולי למעט Mamiya 6/7 או שאר מצלמות MF Rangefinder, אבל לא נהייה קטנוניים).

הקבצים של ה- GFX הציבו בפניי אתגר גם הם. מיותר לציין כי הקבצים שלה גדולים. חשבו על כך: צילום במצב RAW + JPEG עלול להביא אתכם ל"זלילה" של כ- 160 מגהבייט בכל קליק. נפח כזה מכביד לא רק על כרטיסי הזיכרון או נפחי האחסון שלכם, אלא גם מעמיד דרישות סף גבוהות למדי עבור מערכות העריכה שלכם. כך, היו פעמים (בשלבי העריכה האינטנסיבית כמובן, לא בטעינה או המרת קבצי RAW בלבד, אם כי שם לא דרוש כוח עיבוד, אלא דיסק קשיח מספיק מהיר וכמות סבירה של זיכרון) בהם הרגשתי את עצמי מגרד את גבול הביצועים של מחשב העריכה שלי, הבנוי על פלטפורמת Xeon E3, שש-עשרה ג'יגה-בייט זיכרון וכונן SSD PCIE (וזה כשלעצמו ממש אבל ממש Overkill עבור עבודות פוטושופ מן השורה). הדבר שאולי הכי מאכזב אותי בכל הקשור לקבצים מן הפוג'י (ואני מדבר ברגע זה לא רק על ה- GFX, אלא על כלל הקבצים היוצאים ממצלמות מבית פוג'יפילם) – הוא יישום לא מוצלח של מנגנון שמירת קבצי JPEG, ויש לזה גם הסבר. תראו, היות וקבצי ה- RAF של המצלמה באמת עצומים, והיות ורזולוציית החיישן בהחלט מסוגלת לספק הפרדה של הפרטים הקטנים ביותר תוך שמירת יחס SNR הגון ורוחב חשיפה מרשים למדי, הייתי מצפה כי במקרים בהם אני מתעצל להתחיל את תהליך ההמרות (תיכף נגיע גם לקושיה הזו), או במקרים בהם החשיפה הייתה מדויקת ואין שום טעם ב"לחלוב" את הקובץ על מנת לאזן אותו ולהוציא ממנו יותר פרטים – קבצי ה JPEG יוכלו לתת לי מענה הולם. בדיוק כפי שהדבר קרה, נגיד, בניקון D810. אולם, כפי שאתם יכולים לנחש (אחרת לא הייתי טורח להזכיר זאת) הדבר הזה פשוט לא קורה. קבצי ה- JPEG אכן מכילים את מה שהחיישן מסוגל לקלוט, אולם הפרטים הקטנים באזורים מחוץ למישור הפוקוס (אך עדיין בתוך טווח עומק השדה) – "נאכלים" על ידי מנגנון דיכוי הרעשים והופכים לסוג של "כתמים לא ברורים". פלא של ממש – מישור הפוקוס אכן מאפשר נוכחות יפה של פרטים בטקסטורה, אך מספיק שאותה הטקסטורה תגלוש החוצה ממישור הפוקוס ותהפוך להיות כהה יותר – והפרטים הללו נעלמים והופכים לכתם צבע לא אסטטי במיוחד. שימו לב כי לא מדובר ב"עומק שדה רדוד", היות וקובץ ה- RAW אכן מכיל את הפרטים ה"נעלמים". אגב, התופעה הזו מתרחשת ללא תלות במפתח הצמצם, רגישות ה- ISO או הגדרת דיכוי הרעשים (אשר מכוונת אצלי ל 3-). גם לא מדובר ביישום "עקום" של אלגוריתמים או "באג" אופייני ל-GFX – האמור קורה במרבית המצלמות של פוג'י, ואני סבור כי מדובר בייחודיות מנוע הדימות Imaging Pipeline של פוג'י, אשר מפעיל דיכויי רעשים והתמרות מתקדמות על הדימוי על מנת לדכא את הארטפקטים של Moire ולאזן את השפעת תדירות הדגימה הידועה לשמצה של מר' נייקוויסט, לרמה בה הדימוי לא מכיל גלישות צבע או ארטפקטים מוזרים שצצו בתהליך ה- Demosaicing.

על פניו, על מסך המחשב ברזולוציה גבוהה למדי (נגיד במסכי רטינה או אפילו 4K) – קבצי ה-JPEG מוצגים באופן יפה וסביר. אולם ברגע בו אנו מתחילים להתקרב לרמת תקריב של 100 או 200 אחוז, או לחילופין מדפיסים את קובץ ה- JPEG במימדים העולים על 60X40 ס"מ – אנו מיד מבחינים בתופעה הנקובה. ואם לא די בכך, הרי שממשק ה- ACR של הפוטושופ והלייטרום לא בדיוק מתאפיין כ"אחד שעושה חסד" לקבצי ה- RAW של מצלמות פוג'י. שוב, אני סבור כי בשל הסיבה שאלגוריתמי האינטרפולאציה וההמרה של פוג'י כבר מפעילים דיכויי ארטפקטים או התמרות מסויימות במהלך שמירת קובץ ה RAF – ממשק ה ACR, למעשה, מבצע עבודה כפולה, אשר מטשטשת את הדימוי עוד יותר (על ידי הפעלת דיכוי רעשים נוסף) ולאחר מכן מחדדת אותו עד להגעה לחדות סבירה באופן מלאכותי. את הממצאים שלי בנושה זה – תוכלו למצוא בפוסט על ה- IRIDIENT DEVELOPER. כל אלו מביאים אותי למסקנה כי במהלך שמירת קובץ ה- JPEG – פוג'י למעשה מפעילים דחיסה נוספת (טוב, נו, הרי אין קבצי JPEG שאינם דחוסים. זהו טבעו של הפורמט) על אזורים שגם ככה טופלו בסוג של דיכוי ארטפקטים על ידי מנוע הדימות. ולאן זה מביא אותי בסופו של דבר? לצורך להמיר תחילה את קבצי ה- RAF במחשב המקינטוש, ולאחר מכן להעביר אותם למחשב ה- PC לשם המשך העריכה, וכפי שניתן אולי להרגיש מהקריאה מבין השורות כאן – אני לא בדיוק שמח מכל התהליך הזה. אילו Iridient Developer היו משיקים את התוכנה לפלטפורמת ה- PC, או לחילופין חברת אדובי הייתה טורחת לשפר את עבודת ה- ACR עם קבצי פוג'י מעבר למה שנעשה עד עכשיו – החיים שלי היו הופכים להיות הרבה יותר פשוטים (אקדים ואענה לכל מי שמתכוון להציע לי לרכוש Mac Pro כדי לחסוך במעבר בין הפלטפורמות: תודה, אבל לא, תודה).

כמה תובנות אליהן הגעתי בכל הקשור לרוחב החשיפה והטווח הדינאמי של ה- GFX (המהווה נושא עיקרי לויכוח ברחבי הפורומים באינטרנט): תראו, הטווח הדינאמי של החיישן הזה – באמת עצום. עצום עד כדי כך שעל פניו ניתן לומר כי כמעט מכל קובץ ניתן להוציא כמות נדיבה מאוד של פרטים עד שהוא יתחיל "להתפרק". אולם גם לסיפור הזה ישנם סייגים. ראשית כל עלי לציין כי גמישות רוחב החשיפה והשימוש בחיישן ISO INVARIANT הם לא פונקציה הייחודית רק ל- GFX, וכי במבחן המציאות – היתרון שלה על פני גופי FF של ניקון וסוני אינו עובר עשרות אחוזים (אי לכך מי שציפה לשיפורים ניכרים ברמה של 150%-200% – מצפה אכזבה), ובא לידי ביטוי בסטופ עד 2 סטופים במקרה האידיאלי. שנית, עם כל הכבוד שלי ל"גמישות האינסופית" של החיישנים המודרניים – הדגש העיקרי הנדרש לצורך קבלת קובץ איכותי מן המצלמה עדיין טמון בשימוש מושכל של קביעת ערכי חשיפה. חשבו על כך: מצד אחד אין שום בעיה לייבא קובץ "בעייתי" לפוטושופ או לייטרום ולאחר מכן לנסות לאזן את הערכים הקיצוניים של ההיסטוגרמה בשלב העריכה. אולם (וזה נכון על אחד כמה וכמה בקבצים בעלי הפרשי ניגודיות, כלומר קונטרסט, גבוהים) – תוצאת ה"טיפול" בו תיראה לנו "מלאכותית" מדי ותקנה לקובץ "לוק" של HDR. לכן, אם אינכם רוצים להשקיע מזמנכם במלאכת ה- Masking, בחלוקת הקובץ לאזורי בהירות שונים ובטיפול פרטני בכל אזור ואזור – יהיה עליכם להקפיד על קביעת חשיפה קפדנית שתנצל את מלוא המידע אשר החיישן לוכד – ורצוי גם תוך כדי שימוש בטכניקת ה ETTR. החלק ה"טריקי" פה – הוא למצוא את גבול נקודת ה- Clipping, זאת אומרת את ערך החשיפה בו הקצה הימני של ההיסטוגרמה מתחיל להיצמד לגבול הימני וללבוש צורה של "שפיץ" ולעצור רגע לפני שזה קורה. כך תוכלו בכל זאת לשמור על כמות נדיבה של הפרטים באזורים הבוהקים, ולאזן את האזורים הכהים בצורה עדינה ופחות "מלאכותית". מעבר לכך, אל תאמינו לכל הכרזות של הצלמים אשר מנסים לשכנע אתכם כי ניתן לקבל קובץ "מאוזן" מה- GFX, כשערכי החשיפה גולשים לחשיפת חסר, או חשיפת יתר העוברת ארבעה סטופים. הקבצים הללו יכולים להיראות טוב על גבי צג מחשב ברזולוציה קטנה, אולם בהתבוננות מקרוב בתדפיס (ובייחוד בתדפיס גדול מ 40X60 ס"מ ברזולוציית דפוס) שלהם – תבחינו מהר מאוד כי הדימוי "מתפרק" ולא כשיר להיות מודפס.

מספר מילים נוספות בדבר הרעש והחדות של הדימויים היוצאים מה GFX. הקבצים של ה- GFX אינם חדים בהרבה מקבצים שניתן להפיק (בתנאי צילום טובים) מה- 5DS r או ה- A7r II. ברוב המקרים מדובר בתוספת של כ20-30% חדות, ועל פניו זה לא נראה הרבה. אבל… העניין הוא שהתוצאות של פוג'י נראות לנו יותר חדות בגלל כמה סיבות. ראשית בגלל הפרדה מוחשית יותר בין מישורי החדות, בשל העצמת האפקט החזותי של עומק השדה – היות ופתאום השוני בין האזורים החדים לבין אלו הפחות חדים הופך להיות יותר מוקצן (זאת אנו חייבים אך ורק לשטח החיישן הגדול יותר של ה- GFX, לעומת זה של מצלמות הFF).
שנית – היעדר (או ליתר דיוק נכון יהיה לומר "גמישות") של השפעת הדיפרקציה האופטית והעיוותים כרומאטיים המתרחשים הן בערכי צמצמים פתוחים לרווחה והן בערכי צמצים סגורים. כך למשל, ב- GFX ניתן לקבל את נראות ה"בוקה" ועומק השדה האופייני לעצמיות FF במפתח f/1.4, אולם ללא העיוותים המתלווים אליהם, היות ומפתח הצמצם האמיתי של ה- GFX במקרה זה – יעמוד על f/2. כמו כן ניתן יהיה לסגור את הצמצמים בעצמיות המורכבות על ה- GFX עד לערכי f/18 – f/22 מבלי להרגיש בהשפעת של הדיפרקציה, ובכך להרוויח בנראות של החדות הכללית. שלישית – בשל גודל החיישן והיחס של דחיסת הקולטנים פר-יחידת-שטח שלו, ההפרדה וכמות הפרטים החדים באינסוף האופטי בהחלט עוברת את זו של חיישני ה- FF (שוב, לא בהרבה: 20-30% אחוז, ואולי טיפה יותר). תכונה זו היא משהו שהבחנתי בו מייד עם תחילת שימוש שלי במצלמה, ואני מברך על כך, היות ואותם עשרות האחוזים הבודדים אכן מסוגלים לחולל שינויים אדירים בחדות וכמות הפרטים בדימויים במהלך צילומי נוף או הדבקת הפנוראמות. דווקא בתחומים הללו, לפחות נכון לרגע זה, ל- GFX אין מתחרים במחנה ה- FF, ובדיוק לשם כך החלטתי לקפוץ "קפיצת ראש" לתחום מצלמות המדיום פורמט.

כעת, לצד סוגיית החדות – הייתי רוצה לומר כמה מילים גם על הרעש. בדומה לכל הקבצים מכל יצרני המצלמות – הקבצים של ה GFX אינם נטולי רעש, כך שהתקווה של אותן הצלמים אשר מאמינים כי מעבר לחיישן גדול יותר יניב כמות רעש קטנה יותר – תממש רק באופן חלקי. אולם ה"רעש" של ה- GFX הוא רעש מבוקר היטב ובעל מראה עדין ולא חודרני, המזכיר במקצת את ה"גרעיניות" של סרטי צילום 120 בעלי רגישות נמוכה או בינונית. והחלק הכי טוב בכל הסיפור הזה הוא היעדר הופעת הארטפקטים בערוצים הכרומאטיים עד לערכי ISO גבוהים באמת, וכן היעדר ה"פגיעה" בטווח הדינאמי ברגע בו אנו מחליטים לטפס מעבר ל- 6400 ISO. יתרה מכך – נוכחתי לגלות כי גם לחשיפות ארוכות האורכות מספר דקות אין כל השפעה על נראות הרעש, גם לאחר עבודה מאומצת. וגם על כך אני מברך, היות ובהתאם להיגיון, חיישן מצלמה גדול כל כך – אמור לפלוט כמויות חום עצומות במהלך חשיפות ארוכות מאוד. את החלק המעניין ביותר, כמיטב המסורת, השארתי לסוף הפוסט: מדובר כמובן בסוגיית העצמיות והאופטיקה שניתן להרכיב על ה- GFX. מצד אחד מדובר פה בסוג של "חרב-פיפיות" – עצמיות הפורמט הבינוני אינן (בדרך כלל) מתאפיינות ביכולת הפרדה או תוצאות תרשימי MTF מרשימות במיוחד, היות והדרישות המוצבות על ידי סרטי וחיישני פורמט בינוני "אמיתי" (זאת אומרת כאלה, העוברים במימדיהם את רף הגודל 56 × 41.5 מ"מ, האופייני לפורמט ה- 645 הידוע בכינויו Baby Medium Format) כלפי קוטר מעגל הטשטוש (Circle of confusion) – בדרך כלל נמוכות בהרבה מאלו של חיישני ה- FF. אי לכך, מלוא ניצול האיכויות האופטיות של עצמיות הפורמט הבינוני יכול לבוא לידי ביטוי אך ורק במהלך העבודה בתוך המדיום הייעודי. או במילים פשוטות יותר – את האיכויות של Zeiss Makro Planar האגדית של Hasselblad – ניתן לנצל אך רק במהלך עבודה עם פורמט בינוני, ואילו הרכבתו על גבי גוף FF (למרות שהדבר אפשרי בעזרת מתאמים) לא תניב תוצאות "טובות יותר" מנגיד, עדשת Canon 100m Macro ייעודית, אלא דווקא ההיפך. מאידך גיסא – חיישן בתצורת BFFF בגודל 44×33 מ"מ, אשר מותקן ב- GFX – מצליח לתפוס את הנישה שבין חיישן 135 FF לבין ה- 645, ועל ידי כך ליהנות משני העולמות עם מינימום חסרונות ומגבלות. כך למשל, הדרישות שלו כלפי קוטר מעגל הטשטוש וכושר הכיסוי של ההיטל האופטי מן העצמיות – עומדות בדיוק באמצע הטווח בין הפורמט הבינוני לבין FF, והודות לכך ולמרחק היטל אחורי קצר ביותר האופייני לתצורת מצלמות הMirroless – ניתן להרכיב על ה- GFX מגוון רחב מאוד של עדשות אשר נועדו לפורמט 135, וכן לפורמט הבינוני. כמובן שהתוצאות יהיו שונות מעדשה לעדשה, ובמהלך העבודה עם עדשות לא ייעודיות יש לקחת בחשבון מספר גורמים כגון: שנת הייצור והייעוד של העדשה, נתוני ה- MTF וה- COC שלה, וכן כושר הכיסוי והביצועים שלה במפתחי צמצם "פתוחים" לרווחה, אולם חלק לא מבוטל של העצמיות המודרניות לפורמט ה- FF, וכן חלק מן העצמיות אשר ליוו את מערכת הפורמט הבינוני במהלך המעבר לגבים דיגיטאליים – אכן מצליחות להפיק תוצאות מרשימות ביותר על ה- GFX. כך למשל, ה- Tamron SP 45mm f/1.8 VC, וכן Sigma ART 135mm f/1.8 בתושבת ניקון – מצאו את מקומן בתיק הציוד של ה- GFX והצליחו להוכיח את עצמן בתנאי שטח מגוונים. ההרכב הנ"ל, לצד עדשת 63 מ"מ הייעודית – מרכיב, למעשה, את ליבת ערכת הציוד שלי ומספק לי את מגוון אורכי מוקד הנחוצים ביותר עבורי: 35,50 ו- 105 מ"מ. כמובן שיש לקחת את הנאמר לעיל בערבון מוגבל, היות והרכבת עדשות צד ג' בעזרת המתאם לא מאפשרת את הפעלת מנגנון האוטופוקוס, שליטה בערכי הצמצם מגוף המצלמה או רישום נתוני העדשה לתוך ה- EXIF. עם זאת, היות ותדירות השימוש שלי בעדשות הנקובות מצומצמת יחסית – אני מוכן לוותר על היתרונות הללו די בקלות. כך או כך, תצורת המירורלס של ה- GFX והמגוון הרחב של עצמיות השונות שניתן להרכיב עליה מעודד את חוש ההרפתקנות, ודוחף את הצלמים ברחבי העולם לנסות קומבינציות שונות ומשונות.

בסופו של יום, בתום של כמעט שלושה חודשי שימוש וכמות מכובדת של יציאות לשטח – הפוג'י הצליחה להפתיע אותי לטובה יותר ממה שהיא הצליחה לאכזב אותי. אני נשאר בדעתי כי למרות כל הסייגים ותחושה קלה של מוצר "לא בשל" העולה מפעם לפעם – ה- GFX אכן עונה לכלל הצרכים הצילומיים שלי, ומצליחה לעבור את רף הציפיות שלי בצורה די מכובדת. ייתכן ובעתיד הקרוב אנו נזכה לראות התפתחות אבולוציונית יותר מרשימה של מצלמות ה- BFFF, אולם עד אז אני שמח להישאר בחברת ה- GFX, ואני עושה זאת מבלי להביט אחורה ומבלי להצטער על כך שנפרדתי מה DSLR המפלצתית של ניקון.

נ.ב. כמו כן אני חש שבחובתי לומר כמה מילות תודה לרשת קאמרה ישראל על כל שהפכו את חלומי למציאות ועזרו לי להניח את ידיי על הפלא הטכנולוגי הזה. אני סבור כי בלעדי המאמצים שהחברה השקיע בכך – הדבר לא היה קורה…

תמונת כותרת: אילוסטרציה.
מלל: קרוכמליוב ואדים © 2017
כל הזכויות שמורות

מצאתם טעות או שגיאת כתיב בטקסט לעיל? סמנו אותה ולחצו על Ctrl+Enter על מנת לבקש לתקן אותה

כתיבת תגובה

עדכנו את הנהלת האתר בדבר שגיאת כתיב

הטקסט הבא יישלח להנהלת האתר :