לעבור לתוכן


על רגישות וחרדות או "מספר מחשבות נוספות על ה-ISO"


אם חושבים על זה, האבולוציה עובדת ל-א-ט מאוד. נדרשים מספר דורות של צאצאים כדי לשנות תכונה כזו או אחרת שהושרשה באבי-אבותיהם, גם אם המציאות השתנתה מאז. כדוגמא לכך אפשר להביא את חוסר הנכונות שלנו להעלות את ערכי ה- ISO במצלמות. אפשר להניח שהחרדה הזו נשארה כשריד מתקופת השימוש במצלמות ה- DSLR בעלות חיישני CMOS משלושת הדורות הראשונים או גבים דיגיטאליים עם חיישני CCD. דאז עובדות החיים לימדו חלק מאיתנו שדימויים שצולמו מעבר ל- ISO 400 (בייחוד בתנאי תאורה מאתגרים) מתחילים לקבל מרקם וצבע של "סלט קינואה עם נגיעות של בזיליקום". למי שצריך הוכחות – קחו לידיים איזו 20D או D70, או אפילו (אם יתמזל מזלכם למצוא אחת) איזו P25, נסו לצלם משהו ב- ISO 400 ותבינו על מה אני מדבר. אי לכך הפוסט של היום מוקדש כולו לחרדה הזו (כדי לפנות מקום לחרדות חדשות ומעניינות יותר – למשל, האם מרגלים אחריכם בפייסבוק?).


בעשור האחרון היינו עדים לתחלופה של כמה וכמה דורות של טכנולוגיית CMOS, שינויי "PACKAGE" הנלווים לחיישן (מעגלי ADC, מיקום החיווט (FRONT SIDE / BACK SIDE), תצורה וצפיפות ה MLA בחיישן וכד') וכן של מעבדי ה- DSP האחראיים על עיבוד האותות. כפי שהזכרתי זאת בפוסט על ISO INVARIANCE – יותר ויותר יצרנים מתחילים להעביר את מלאכת הגברת האות המתקבל בחיישן מ"מגברים" אלקטרוניים רגילים לאמצעים דיגיטאליים מתוחכמים יותר. יתרה מכך: בחלק מהמצלמות, מתרחש עיבוד דיגיטאלי אינטנסיבי (כגון דיכוי רעשים, איזון ניגודיות וחידוד) כחלק בלתי נפרד ממנוע ה- Imaging Pipeline של המצלמה – וזו בדיוק הסיבה לכך ש- 640 ISO של מצלמה מלפני ארבע שנים לא נראה כמו 640 ISO שיוצא ממצלמה מודרנית, אפילו אם מדובר באותם תנאי תאורה. כך, מדי כל שנה שחולפת – המצלמות הדיגיטאליות החדשות מצליחות לנצל את הפוטנציאל של הטווח הדינאמי באופן יעיל יותר, ורף ה- ISO הנחשב ל"רועש" (אשר מעבר לו אנו מתחילים להבחין ברעש הדיגיטאלי באופן מוחשי וברור) ממשיך לטפס כלפי מעלה בנחישות מעוררת קנאה.
יחד עם זאת אפילו במצלמות הדיגיטאליות מהדורות הראשונים נראות ה"רעש" הייתה הרבה יותר אסטטית מה"גרעיניות" האופיינית של סרטי 135 (אני לא מתייחס פה לפורמטים גדולים יותר של נגטיבים אם כי זה כבר סיפור אחר לגמרי). אוהדי הפילם אמנם ניסו להוכיח כי בעזרת קסמי וודוו כאלה ואחרים (לדוגמא בתהליכי פיתוח אקזוטיים עם מפתחי Perceptol או Microphen אשר הוגדרו כמפתחי "Fine Grain" ותהליכי Push מבוקרים) ניתן היה להגביר את ה"אסטטיות" ו"להנמיך את הגרעיניות" של סרטי 400 ASA, אפילו אם עברו תהליך "דחיפה" וצולמו בפועל כסטופ או שני סטופים בחשיפת חסר – אינני סבור כי התוצאה שהתקבלה הייתה טובה באופן משמעותי מזו שהייתה מתקבלת בצילום במצלמה דיגיטאלית עם מקדם ISO גבוה. לפחות לא בסרטי צבע (זהו סייג מאוד רציני, רק שתדעו). ואם כבר הזכרנו את הנושא, אזי שלכל טכניקה אלכימית אזוטרית שגובלת בטקס להחייאת מתים (מישהו מכם ניסה פעם לעבוד עם חומרים מבוססי אדי כספית או תרכובות רדיואקטיביות במהלך הפיתוח?) שהייתה בשימוש בזמן התקופה הקסומה של הפילם – יש את המקבילה שלה בעידן הפוטושופ. רק אומר, כן? אל תמהרו להסיק מסקנות…

בכדי לחסוך לעצמנו כאבי ראש מיותרים – למדנו, לאורך השנים, לנצל את הסגולות של Native/Base ISO של המצלמות שלנו ולדבוק בשיטת ה- ETTR. מצד אחד, השיטות הללו הניבו תוצאות מאוד מרשימות, אך מצד שני גם הגבילו אותנו בנכונות שלנו להפריז בערכי ה- ISO במהלך הצילומים (לפחות עד שהגיעו חיישני ה- ISO INVARIANT וטרפו לנו את כל הקלפים). ובעוד שחלקנו הסתגלו למציאות החדשה במהירות – החלק האחר, כאמור, עדיין נשאר מקובע בדעתו כי אין דבר טוב יותר מלעבוד ב- Native ISO ולא מיהר לנצל את נפלאות הטכנולוגיה החדשה. אי לכך החלטתי לנתח כל מקרה לגופו, ולהציג בפניכם את ה"בעד" וה"נגד" של שתי שיטות העבודה הללו כדי להשליט קצת סדר בהחלטות שאתם מקבלים בזמן הצילום.

ל- Native ISO יש לא מעט יתרונות. העניין הוא שברגע בו אתם עובדים עם ISO 65 או 200 (או כל ערך אחר אשר היצרנים קבעו כ"סטנדרט הזהב"), האות שמתקבל מן החיישן עובר הכי פחות "התמרות" מצד האלקטרוניקה או מנוע הדימות (Imaging pipeline) של המצלמה. על אחת כמה וכמה ברגע בו מדובר בקבצי JPEG (למרות שלאחרונה גם קבצי RAW מתחילים להפעיל תיקונים מובנים טרם הגעת הקובץ לתוכנת העריכה). כתוצאה מכך – חומר הגלם אשר "נחשף בצורה נכונה" (וזה עוד סייג חשוב) ב- Native ISO עשוי להיות "נקי", מפורט ואיכותי יותר מאשר אחד שצולם ב ISO אחר. מאידך, ברגע בו אנחנו מחליטים לעזוב את "אזור הנוחות" ולצאת מעבר לגבולות ה Native ISO המוכר והטוב – האלקטרוניקה של המצלמה / מנוע הדימות מאפשרים הפעלת מנגנונים פנימיים שמטרתם תהיה לשמר ואף להרחיב את הטווח הדינאמי (במצלמות בעלות חיישני ISO INVARIANT) ולדכא הרעשים. לכן ייתכן בהחלט שהדימוי ייראה יותר "חלק" ופחות "מגורען" לאו דווקא ב- Native ISO, אלא בערכי ISO גבוהים או נמוכים ממנו (השאלה אם אתם מותירים לאלגוריתמים של המצלמה לעשות את העבודה, או שההפך – בפרץ בלתי נשלט של OCD אתם בוחרים לבצע את זממכם בקובץ בעצמכם במהלך העריכה – היא עניין של העדפה אישית לחלוטין, כמובן). אני חוזר ואומר כי "שם המשחק" פה הוא "חשיפה נכונה": ברגע בו ה- Native ISO שלכם עומד על, נאמר, 64 (ד"ש חם לכל סדרת ה- D8xx מבית ניקון) ואתם נאלצים לעבוד עם מהירויות תריס גבוהות אשר אופייניות יותר ל-ISO 400 – התוצאה היא שמפאת היעדר ברירה אתם נאלצים לעבוד בחשיפת חסר של כ- 2 סטופים וקצת (בתנאי שאתם נחושים להישאר על 64 ISO). אם חשפתם את הדימוי נכון (כלומר תוך מתן עדיפות לאזורי בהירות שנפרשים בין ה- Shadows ל- Midtones) – אותם 2 הסטופים וקצת לא מהווים אתגר מהותי עבור היכולת שלכם לחלץ פרטים מן הקובץ. הסיבות העיקריות לכך הן כמובן הניצול המקסימאלי של הטווח הדינאמי המתאפשר ב- Native ISO וכן היכולת של קובץ RAW לשאת בתוכו כמות אינפורמציה גדולה דיה כדי לאפשר חילוץ אגרסיבי של פרטים במהלך עריכה.

אבל מה קורה ברגע בו הפרשי החשיפה מתחילים לטפס מעלה? נאמר, לכיוון של ארבעה או חמישה סטופים? במקרים אלו ה"מלחמות" שתיאלצו לנהל עם הקובץ יהיו יותר אגרסיביות ומתישות, ובסופו של יום אתם תיווכחו לדעת כי חרף כל המאמצים עדיין תיאלצו לוותר על קצוות ההיסטוגראמה. במקרה הטוב, במהלך המערכה הזו "איבדתם" סדר-גודל של 2 סטופים של "מידע שימוש", כי הגעתם לשלב בו צריך להחליט על אילו מאזורי הבהירויות אתם מוותרים (אלא אם כן אתם מראש ערוכים לצלם HDR). והנה הפרדוקס: התחלתם לעבוד עם קובץ שאמור להכיל (או לפחות לנצל) 11 סטופים של טווח דינאמי (אני לוקח את המספר 11 כערך ממוצע הנמוך ביותר, אם כי כל דגם מצלמה מכל יצרן ייתן תוצאות שונות). מתוך אותם ה 11 סטופים, לאחר פתיחת הצללים והפיכת החלקים הבוהקים לכהים יותר (אפשר בבקשה להמציא מלה אחת לזה?), הגעתם לסדר גודל 9 סטופים שנראים טוב בתוצאה סופית. זכרתם את המספר? כעת, אם נתייחס לטבלאות המדידה הידועות לשמצה של Photons to Photos – נגלה כי אם מלכתחילה הייתם מצלמים ב- ISO 1600 – הרי שהטווח הדינאמי המקסימאלי הממוצע (מתוך סך של 4 מצלמות שונות) שהייתם יכולים להוציא מן הקובץ היה עומד על… 8 סטופים! אזי שיש לנו הבדל של סטופ אחד בתוצאות שניתן להפיק מ"משיכה" אגרסיבית של הפרטים מחשיפת חסר של Native ISO בפועל לבין דימוי שמלכתחילה "נחשף" ב- ISO 1600. אז מה ההבדל הגדול? אני שמח ששאלתם! ההבדל הגדול לצד אותו הסטופ ש"הפסדתם" או "הרווחתם" (תלוי באיזה מתסריטי הצילום בחרתם לנכון) טמון בכמות העובדה שתבלו מול מסך המחשב שלכם במהלך העריכה.

אינני, חלילה, מזלזל ב- Native ISO או בטווח הדינאמי (בפוטנציה) שהוא טומן בקרבו. לעתים "מרחב תמרון" של 2-3 סטופים (אפילו אם אנחנו מוותרים אליהם בסופו של דבר) שמתקבלים בתהליך זה בהחלט עתידים לעזור לנו. עם זאת, ה"ניצול" המרבי של הפוטנציאל הזה – מחייב אותנו "להתעסק" עם הקובץ במהלך העריכה. לכן, בשלב הזה אנחנו חייבים להחליט מה חשוב לנו יותר: להוציא מהקובץ את המקסימום לאחר עריכה אינטנסיבית, או לקבל תוצאה סבירה באופן כמעט מיידי. אי לכך ניתן לומר באופן כמעט וודאי כי גם לעבודה עם ערכי ISO גבוהים ישנן יתרונות משלה (לפחות במונחים של "זבאנג, טראח וגמרנו!"). במבחן התוצאה הסופי, יתרונו של ה- Native ISO בדרך כלל מתגלה בצורה מובהקת יותר במקרים בהם יש לנו את הזמן והכוח להתעסק עם הציוד בשטח ועם הקובץ במהלך העריכה: צילומי נוף, אדריכלות וצילומי פנים וכן צילומי סטודיו באשר הם מהווים דוגמא טובה לכך. אולם ברגע בו אנחנו עובדים באופן דינאמי (הן במונחים של תהליך הצילום עצמו, והן במהלך פרק הזמן שעובר מקבלת הדימוי ועד לשלב בו אפשר לייצא אותו מתוכנת העריכה) – אזי שאין שום מניעה מלהעלות בערכי ISO.

ניתן להניח שגם הדרישות שלנו כלפי איכויות הדימוי (או ההדפס) יהיו שונות לחלוטין במקרים בהם מדובר בצילום "פרוטוקולי" אשר כל מטרתו "לתעד" התרחשות זו או אחרת, לבין תצלום טכני מוקפד בו אנו שואפים להעביר את מקסימום הפרטים האפשריים ומוכנים לעמול קשה בשביל התוצאה הזו. אישית, לאחר מספר לא מועט של ניסיונות להתעקש על טכניקת העבודה בערכי Native ISO או הערכים הקרובים אליהם בצילומי היום-יום או צילומים "פרוטוקוליים", נוכחתי לדעת כי עבורי זמן העריכה הנדרש לקבצים הללו – מתחיל לגרד את רף הסבלנות שלי, ולכן אני מעדיף לוותר על הרעיון ולקבל קובץ מעט פחות איכותי (הדגש על ה"מעט"), אולם כזה שידרוש ממני פחות מאמץ במהלך העריכה. החישוב וההעדפה הללו, הם אישיים לחלוטין ותלויי סיטואציה. אין זה אומר שאני מזניח את ה- Native ISO – בדיוק ההיפך הוא הנכון: אני מעדיף להשאיר את הטכניקה הזאת לטובת הצילומים בהם אני באמת שואף להוציא מן הקובץ את המקסימום האפשרי…

נ.ב
החלטתי לא לשעמם אתכם בתמונות המדגימות "הבדלי רעש". לעניות דעתי זהו עיסוק מיותר לחלוטין. בייחוד לאור העובדה כי כל מצלמה (או ליתר דיוק כל חיישן) תניב תוצאות שונות בטסט הקטן הזה. זכרו: ה"רעש" יופיע בדימויים בכל מקרה, אולם בשל השוני בין ערכי SNR של חיישני המצלמות – אותם ערכי ISO ייראו קצת אחרת ממצלמה למצלמה.

נ.נ.ב
הערה כללית לכל מי שממהר לתקן אותי במה שכתבתי לגבי הזמן הנדרש או האינטנסיביות של עריכת הקבצים שצולמו בכוונה תחילה בחשיפות חסר. רבותי, אני מיודע לקלות הבלתי נסבלת בה אפשר להזיז את הסליידרים של ה SHADOWS ו ה HIGHLIGHTS בתוכנת ה LIGHTROOM. אולם באותה נימה אני גם רוצה להזכיר לכם כי הפרזה בערכים של סליידרים אלו – אינה מטיבה כלל וכלל לאיכות הדימויים וגורמת להופעת ארטיפקטים של פוסטריזציה. וזה משהו שאני באופן אישי מעדיף להימנע ממנו. אי לכך תהליך "חילוץ הפרטים" והעלאת הבהירות במקרים אלה לובש צורה יותר מורכבת מהזזת הסליידרים הנקובים.

תמונת כותרת: אילוסטרציה
מלל: קרוכמליוב ואדים © 2017
כל הזכויות שמורות

מצאתם טעות או שגיאת כתיב בטקסט לעיל? סמנו אותה ולחצו על Ctrl+Enter על מנת לבקש לתקן אותה

כתיבת תגובה

עדכנו את הנהלת האתר בדבר שגיאת כתיב

הטקסט הבא יישלח להנהלת האתר :